האבא של הטרקים

המונית מטפסת ומטפסת. ההרים מסביב נעשים גבוהים וכהים מרגע לרגע. להקה של כלבים משוטטים מלווה את המונית, שממשיכה להשתעל בדרך למעלה, בין חלקות תפוחי אדמה שהצהיבו. בעוד רגע נעצור בלה קומברה ‭,(La Cumbre)‬ הנקודה הכי גבוהה בכביש המוביל מלה פאס לאזור היונגאס ‭(Yungas)‬ של בוליביה, נירשם לטרק ונמשיך לטפס במונית על דרך עפר תלולה, עד למעבר ההרים אברה צ'וקורה ‭,(Abra Chucura)‬ גבוה מעל לה פאס.

אנחנו בגובה של ‭4,870‬ מטר. המראות פראיים. סביבנו פסגות לבנות, אדירות, של הרי האנדים. הרוח המקפיאה פורעת גלים קטנטנים בשתי לגונות כחולות ממש מתחתינו. כאן זה מתחיל - טרק הצ'ורו ‭,(Choro)‬ המפורסם ביותר בבוליביה. בעוד שלושה ימי הליכה מרוכזים, כ‭62-‬ קילומטרים שבהם נרד כ‭3,500-‬ מטרים בגובה, נגיע לאזור היונגאס הירוק, החמים והיפהפה. בינתיים חושבים רק על דבר אחד: איך לברוח מהרוח המצליפה ומהקור המקפיא - מינוס שלוש מעלות.

מעט אחרי הירידה ממעבר ההרים הרוח מתחילה לאבד מתוקפנותה. באחד מעמקי שרשרת ההרים רועים עדרי לאמה וגואנקו. על ההרים מנצנצים פלגי מים שקפאו. השביל עובר בנתיב עתיק מאוד, שנוצר עוד בימים שקדמו לאינקה. בני האינקה סללו אותו באבנים שנשאו מתחתית נהר הצ'ורו וסיתתו אותן כמו שרק הם ידעו. בשיא תפארתה של ממלכת האינקה נחשבו הדרכים במרומי הרי האנדים לפלא הנדסי. דרך הצ'ורו, ששרידים רבים ממנה נותרו עד היום, מעוררת התפעלות גם בימינו.

עם תרמיל ומקל (צילומים: גליה גוטמן)

בנתיב הצ'ורו מובילים לאלטיפלנו (האזורים הגבוהים של הרי האנדים בבוליביה) ירקות, פירות ועלי קוקה ונושאים בכיוון ההפוך צמחי מרפא, תירס, אורז וסוכר. השביל מתפתל בין שמיים וארץ - מעל עמקים בעומק של אלפי מטרים ומתחת לפסגות בגובה של אלפי מטרים. ככל שיורדים, הנופים משתנים וההרים הקירחים והמושלגים מתחלפים בהרי ענק ירוקים המכוסים ביערות סובטרופיים. כאן צריך לדלג מעל שפע של פלגי מים, לרדת במדרגות אבן חלקות, להיזהר במפלונים הקטנים ולהשתדל שלא לגמור בבוץ.

הפרחים והפרפרים מתרבים, אבל השביל כמעט ריק מתיירים. זוהי ממלכתם של האינדיאנים דוברי האיימרה ‭,(Aymara)‬ שרואים את עצמם כצאצאיהם הישירים של בני הטיוואנקו, שקדמו לאינקה.

לעת ערב, אחרי צעידה של שעות, מקימים מחנה קטנטן של אוהלי סיירים בנקודת היישוב הזעירה צ'יאפמפה‭,(Challapampa)‬ שכולה צריף עץ וכמה סככות. אנחנו (חמישה טיילים וצוות של כמה פורטרים וטבחית) מתמקמים במחנה. ערפילים דקים עולים מהעמק, להקה צווחנית של ציפורי איביס חולפת במטס אווירי. לפני שמזדחלים אל שקי השינה, בתחתונים תרמיים ובמעילי פליס, בוהים במשך דקות ארוכות בשמיים מכוסי הכוכבים של חצי הכדור הדרומי, מאתרים את צלב הדרום ומקשיבים לנהר הזורם למטה. חיים פה גם דובים, אבל אין מה לדאוג, הם צמחוניים. אפשר לישון בשקט.

מנוחת הלוחמים

רוח רעה

בבוקר אני קמה עם עין אדומה ונפוחה. המדריכה המקומית אומרת שתפסתי איירֶה, רוח רעה, כי עמדתי בנקודת הצטלבות של רוחות משני כיוונים. היא קוטפת עלים של צמח ומציעה להכין מהם רטיות. אני סומכת יותר על לאסלו, הרופא ההונגרי מהקבוצה שלנו, שעמה נמנים גם זוג צעירים מניו זילנד. לאסלו חושד באלרגיה כתוצאה מחדירת גוף זר לעין. למרבה המזל הוא מצויד בגלולות אנטי היסטמיניות ואחרי כמה שעות העין משתפרת להפליא. מה אפשר לעשות במקרה של מצב חירום אמיתי? לא הרבה. כאשר אישה כאן כורעת ללדת, היא עושה את זה בבקתה שלה בעזרת אישה מבוגרת ומנוסה, כפי שעשו אמה וסבתה לפניה. שבועות אחרי הלידה התינוק מונח על גבה באריג צבעוני והיא חוזרת לעבודה הקשה בשדה ובבית. בכלל, קשה שלא להתפעל מכושרם הגופני של אנשי האנדים: מספר כדוריות הדם האדומות שבגופם גבוה ב‭50-‬ אחוז משל שוכני מישורים כמונו, ולכן כושרם לקלוט את החמצן הדליל שבגבהים טוב משלנו.

מיד אחרי שחוצים את נהר הצ'ורו, העמק מתרחב עד מאוד. שתי בחורות מקומיות מנסות לצוד פרפרים ברשת. אני מקווה שלא יצליחו. כל כך יפים הפרפרים, שחורים עם פסים לבנים בכנפיים, לבנים עם פסים שחורים, כתומים וסגולים.

אחרי כשבע שעות של הליכה מגיעים למחנה הקטנטן סן פרנסיסקו, אוכלים מרק קינואה בוליביאני משובח שבישלה הטבחית שלנו, סופרים כוכבים והולכים לישון. היום ירדנו כ‭1,000-‬ מטר נוספים בגובה, והקור של אתמול הוא כבר זיכרון רחוק. אפשר להזדחל לשק השינה בלי גרביים ובלי מעיל הפליס ולהקשיב סתם ללילה.

שני ישראלים ומצ'טה

היום השלישי לטרק הוא אולי היפה מכולם. הנוף נעשה מרהיב עוד יותר והצמחייה עבותה. השביל מתעקל בין אור לצל, בין שיפועי גבעות ומפלים ומעל עמקים ירוקים. אף מצלמה לא תצליח לתאר את ההוד הירוק המבותר בקניוני ענק. הבשורה הטובה היא שאפשר פשוט לקום ולעשות את הטרק היפהפה הזה, הנקרא על שמו של נהר הצ'ורו הזורם לאורכו, ועל שם הכפר הזעיר צ'ורו שעומד כיום נטוש. כמה מקומיים נחים בעשב. אני עושה את הצ'ורו כדי להוריד במשקל, אומר אחד מהם בחיוך.

איזה בוקר! צמחי ברומליה על כל צעד, אורכידיאות ענקיות, אורכידיאות גמדיות, שרכים ועצי "פרח החורף" מנקדים את היער בסגול בוהק. ציפורים חמקניות מצייצות בין העצים והאוויר מתוק. חוצים נהר שוצף על גשר חדש יחסית העשוי עץ וחבלים ומתחילים להתנשף במעלה "גבעת השטן" - אחת משלוש העליות הרציניות של הטרק (שרוב רובו ירידות‭.(‬ עולים לאט לאט במדרגות עתיקות בנות מאות רבות של שנים. ההליכה לא קלה אבל משום מה מענגת להפליא.

אחרי כמה שעות של עלייה פוגשים בשני צעירים על השביל. אחד מהם עטור זיפים, טורבן כחול לראשו, והוא מחזיק בידיו מצ'טה. הבחור הוא תרמילאי ישראלי שמסייע למקומיים בחקלאות, כדי להרגיש מה זה החיים האמיתיים כאן. בעל הטורבן סיים זה עתה את הבחינות ללשכת עורכי הדין בישראל והחליט לקחת פסק זמן.

כמה דקות אחר כך אנחנו בסנדייאני ‭,(Sandillani)‬ יישוב זעיר בין ארבעה בתים בערך. באחד מהם, המעוצב בסגנון מיוחד, מתגורר כבר עשרות רבות של שנים טאמיג'י הנאמורה, יפני כבן ‭,80‬ שאוהב את התיירים ההולכים בשביל ואת סיפורי מסעותיהם ויש לו ספר אורחים עם סיפורים מכל העולם. דרך הגן שלו, שאותו הוא מטפח בשקדנות נוגעת ללב, עובר שביל קצרצר אל מצפור. המארח גובה 10 בוליביאנו (כ‭5-‬ שקלים) תמורת השימוש בשביל, והנוף המופלא הנשקף מקצהו שווה כל גרוש. בחצרו יש גם משטח קמפינג זעיר. מול היפני מתגוררת צ'וליטה (כינוי חיבה לאינדיאנית מקומית) שמשכירה מיטות ומוכרת משקאות וארוחות קלות.

מבט אל קטע מ"דרך המוות" שמשמשת היום רוכבי אופניים 

שריפת יער

מסנדייאני נותרו עוד כ‭7-‬ ק"מ ושעתיים וחצי של הליכה כל הדרך למטה עד לצ'אירו ‭,(Chairo)‬ נקודת הסיום של הטרק. לפי העשן שמתאבך בהמשך השביל ברור שמתחוללת שריפה. הפקח המקומי המיוזע אומר שמדובר בשריפת יער טבעית. "אפשר לעבור, אבל לכו מהר ובזהירות גדולה‭,"‬ הוא מייעץ. לרגע זה נשמע כמו מפל מים, אבל כשמתקרבים אין מקום לספק: אלה זרדים המתלקחים באש.

הלכנו מהר, נזהרים במיוחד מחלקי סלעים שהתפוצצו בחום הגבוה וניתזו למטה. שעה ומשהו אחר כך כבר ישבנו על רצפת הבטון במרפסת המכולת, על כביש העפר הראשי של צ'אירו, משיקים בקבוקי בירה מקומית, צוננת ומרווה. עשינו את זה.

הנסיעה ברכב מצ'אירו לקורויקו ‭,(Coroico)‬ בירת מחוז היונגאס הצפוני, על כתף הר אוצ'ומנצ'י ‭,(Uchumanchi Cerro)‬ נמשכת כשעה על דרך עפר מקרטעת. בגובה של ‭1,750‬ מטר שורר בקורויקו אקלים טרופי נעים, סמטאותיה תלולות, האווירה בה נינוחה, והיא מקום מצוין להרפיית שרירי רגליים מכווצים ולהתרגעות אחרי טרק.

במלון אסמרלדה לחדרים ולשירות יש עוד לאן להשתפר, אבל המראות הנשקפים ממרפסת העץ הענקית של חדר האוכל יוצאי דופן ביופיים.

שעות הבוקר טובות במיוחד לתצפיות, שכן הערפילים עולים מהעמקים רק בשעות אחר הצהריים המוקדמות.

בפעם הבאה באופניים

את "דרך המוות" המפורסמת, שעד לפני כשנתיים עברה בה כל התנועה מקורויקו ללה פאס, מחליף כעת כביש חדיש יותר, ובעיקר בטיחותי יותר. העבודות בכביש, שנסלל במשך 10 שנים במאמצים אדירים ובתקציבי ענק, עדיין מתבצעות בחלקים מסוימים ועלולות לעצור את התנועה לדקות ארוכות מאוד. המראות דרמטיים, ומרחוק נראים קטעים של דרך המוות, המשמשת כיום רוכבי אופניים בלבד.

אחרי 119 קילומטר, שלוש שעות וחצי על השעון, אנחנו בלה פאס.

הללויה. פסל ישו על הר לה פאס

מודיעין שלום

עונה מומלצת: יוני עד נובמבר. זהו אומנם החורף בבוליביה, אבל זוהי העונה היבשה דווקא. מומלץ מאוד להימנע מהשביל בעונת הקיץ הגשומה.

הגעה: טיסה ללה פאס, דרך אירופה או מיאמי (פלורידה, ארה"ב‭.(‬ 

ציוד: נעלי הליכה מצוינות, שקי שינה, מקל טיולים, בגדים חמים ליום הראשון ובגדים קלים לימים הבאים, עזרה ראשונה מכל סוג שעשויים להיזקק לו (במגבלות האפשריות כמובן‭,(‬ כובע, קרם הגנה מפני שמש, דוחה יתושים.

ארגון: ברחוב סגארנאגה ‭(Sagarnaga)‬ בלה פאס יש סוכנויות נסיעות שמציעות מדריכים, אוהלים וארגון טרקים. מטעמי ביטחון, מומלץ לצאת עם מדריך מקומי, או בחבורה.