מאנורקט במשקל 36 ק"ג יוסי החלים והפך לדוגמן
כנער מבית דתי הגיע משקלו ליותר ממאה ק"ג. כאנורקט, שקל 36 ק"ג ואושפז במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה. היום, יוסי אסף בן ה-22 כבר לא מתבייש מחשיפה: "אם לפני האנורקסיה התביישתי בגוף שלי ורק רציתי להסתיר אותו, אז בדוגמנות אני עושה את ההפך"
את הדברים האלו אמר לי יוסי אסף לפני כשנה, כשהתראיין לכתבה ב24" שעות" שעסקה באנורקסיה בקרב גברים. הוא היה אז חצי בן אדם במובן הכי מילולי שאפשר להעלות על הדעת. זמן לא רב קודם הוא יצא מאשפוז בבית החולים תל השומר, שם הצליחו לייצב מעט את מצבו הפיזי. כשנכנס למחלקה הוא שקל 36 ק"ג, אבל הייתה לו עוד דרך ארוכה לעבור בטרם יוכל לומר שהאנורקסיה מאחוריו. הוא דיבר בגילוי לב על התהומות שבהן שקע בעקבות המחלה, אבל סירב להיחשף בשמו, לא כל שכן בתמונתו.
מדגמן החלמה
אסף, ,22 עבר כברת דרך ארוכה מאז, והיום, כשהוא שוקל 56 קילוגרם, הוא מוכן להיחשף ולספר על התקופה הקשה שעבר. "זה פוגע באגו הגברי לספר שיש לך הפרעות אכילה," הוא מסביר למה התקשה עד עכשיו עם החשיפה".קשה לגבר להרגיש חלש, אבל אנחנו חיים בתקופה שאין הפרדה, אין תופעות שקורות רק לגברים או רק לנשים. כשאני הייתי מאושפז במחלקה היינו שלושה בנים מתוך עשרים מאושפזים בסך הכל, היום יש שם חמישה והמספרים רק הולכים וגדלים, כולל אצל דוגמנים וספורטאים. אנשים סובלים וצריך לדבר על זה. אני רוצה שתהיה יותר מודעות לזה ורוצה לעזור לאנשים עם מה שאני עברתי."
"זאת מחלה נורא בודדה". יוסי אסף (צילום: גדי קבלו)
אנורקסיה, בניגוד להפרעות אכילה אחרות, היא תולדה של כוח רצון. כוח רצון חזק הוא שגרם לאסף להחליט לפני חמש שנים, כששקל מאה ק"ג, שהוא פשוט מפסיק לאכול. את תעצומות הנפש האלה הוא מפנה היום לאפיקים יצירתיים: הוא כותב ומאייר את מדור הילדים למקומון "סטאר" באשקלון, מתפקד ככתב תרבות, רוקם קריירה מוזיקלית עם שירים שהוא כותב, ובנוסף הוא פותח בקריירת דוגמנות תחת חסותה של בטי רוקאווי, הבעלים של סוכנות אימג.'
"החלטתי שזו המטרה שלי," הוא מספר על ההחלטה לדגמן. "אם לפני האנורקסיה ובתוכה התביישתי בגוף שלי ורק רציתי להסתיר אותו, אז בדוגמנות אני עושה את ההפך. אם להראות את הגוף שלי, אז עד הסוף. זה יראה לי שעברתי את זה, שהתקופה השחורה הזאת מאחוריי. כל כך הרבה זמן לא הייתי קיים, ככה הרגשתי, ועכשיו זאת מין הוכחה לזה שאני שוב קיים.
"למרות שזה עיסוק שהוא חיצוני, הדוגמנות בשבילי היא לא משהו שטחי. אני מביע את עצמי בכל מיני דרכים וזו אחת מהן, ומבחינתי זאת אחת הדרכים שבהן אני מבריא. שלחתי לבטי תמונות שלי והשארתי לה הודעות. היא הזמינה אותי לפגישה, ועוד לפני ששמעה את הסיפור שלי היא החליטה לקחת אותי, אבל הבהירה שאני חייב להוסיף עוד משקל ולפתח את הגוף."
לאחר שמצבו הגופני השתפר במהלך אשפוז, אסף הצליח להשתקם על ידי ליווי צמוד, אימון אישי ועיסוק באמנות. הוא מזהיר שישנה בעיה בטיפול באנורקסיה בישראל. "התפיסה של האנורקסיה כמחלת נפש לא נכונה לדעתי," הוא אומר. "מחלת נפש אתה סוחב כל החיים, אבל אם אתה יוצא מהאנורקסיה אתה יכול להיות משוקם לחלוטין.
"הבעיה במחלקה בבית חולים היא שמשנים לך את הגוף, לא את הראש. אני אישית הייתי במצב נורא. אבא שלי היה צריך לקחת אותי על הידיים ולקלח אותי, ובמחלקה שמו אותי בכיסא גלגלים כי לא הייתי מסוגל ללכת. החדירו לי זונדה ושמו אותה על קצב ההזנה הכי איטי שיש, כי הגוף שלי לא היה מסוגל ליותר מזה. הייתי מת מצמא אבל אסור היה לתת לי מים כדי לא להעמיס על הקיבה, אז היו מרטיבים לי את השפתיים עם מקל צמר גפן. אחרי תקופה מאוד קשה המצב הגופני שלי הגיע לדרגה סבירה וחזרתי הביתה."
ומה קרה בבית?
"בבית עדיין הייתי קורבן של המצב שלי, כמו שהייתי לפני בית החולים, אלא שאז הרגשתי פתאום תחושות של רעב כי הקיבה שלי כבר לא הייתה כל כך מכווצת. לפני זה הייתי רגיל פשוט לא לאכול, עם התרגילים שהייתי עושה לעצמי. בקלות הייתי יכול ליפול למצב שהייתי בו קודם."
כמו פרח נובל
לדעת אסף, הבעיה בטיפול בסובלים ובסובלות מאנורקסיה הוא בניתוק מהקהילה. "זאת מחלה נורא בודדה," הוא מסביר. "אתה נמצא בעולם של פנטזיות ואתה נמצא בו לגמרי לבד, סגור בחדר שלך 24 שעות ואין לך חברה
של אנשים נורמלים להשוות את עצמך אליהם. זה לא סתם שאומרים שאנורקטית מסתכלת במראה ורואה את עצמה שמנה, זה באמת ככה. אם אין לך מישהו רגיל להשוות את עצמך אליו, אתה תמשיך להאמין לדמיון שלך. "המחלקה בבית החולים היא כמו 'האח הגדול.' סגורים ביחד עם השגחה של 24 שעות. אתה מוקף בבנים ובנות שסובלים כמוך, ופגשתי גם כאלה שמגיעות לאשפוז שביעי ואפילו עשירי. בנות מלמדות שם אחת את השנייה שיטות להתחמק מאכילה, ומעבר לטיפול הפיזי שעוברים שם יש דברים די הרסניים. לי הייתה במחלקה חברה, אבל זה היה קשר שלא היה בריא לאף אחד משנינו. בגלל הדברים האלה צריך לטפל במסגרת הקהילה."
אסף מספר כי בשנים האחרונות ישנם מכונים כמו "שחף" או "אנימה" המטפלים בסובלים מאנורקסיה במסגרת הקהילה, ללא אשפוז אלא על בסיס יומי. "המקומות האלה עושים עבודה מדהימה וצריכים להיות עוד הרבה כאלה," אומר אסף. "הבעיה שכרגע הם לא מסובסדים והעלות של טיפול כזה יכולה להגיע גם לשלושים אלף שקל בחודש, ולי ולהרבה אחרים אין את הכסף הזה וחבל שהמדינה לא עוזרת בזה. חוץ מזה, מי שגר רחוק לא יכול להיעזר בזה וצריך ללכת לפסיכיאטר במקום, וזה לא הטיפול הנכון לדעתי."
ביום כיפור האחרון החליט אסף להתקדם צעד נוסף והשלים עם משפחתו, שבדומה למשפחות אחרות שבנם או בתם סובלים מאנורקסיה, חוותה משבר. אסף מגיע ממשפחה חרדית, עובדה שוודאי לא הקלה עליו ועל הוריו במהלך התקופה הקשה של המחלה. "הגעתי ממקום של פציעה נפשית," מספר אסף. "הייתה לי תחושה שאין לי מילה ושאני לא יכול לבטא את עצמי. אני אמן. מצייר, מלחין, כותב, משחק, וכשלוקחים לי את הביטוי הכי בסיסי התחושה היא שאין לאן לברוח."
כנער סבל אסף מעודף משקל. "שקלתי מאה קילו ושנאתי את איך שנראיתי. יום אחד פשוט החלטתי שאני מוכיח לסביבה שלי שאני יכול לעשות דיאטה ופשוט הפסקתי לאכול. תמיד היו איתי כמה עלי חסה ומסטיקים כדי שאם אני ארגיש חלש ואהיה על סף התעלפות יהיה לי מה לאכול. המצב מידרדר מאוד כשאתה במצב הזה. יש בנות שההורים שלהן פשוט מציבים להן אולטימטום: או שאת אוכלת, או שאת הולכת לבית חולים, או שאת יוצאת מהבית. יש הורים שפשוט מוותרים על הילד, אומרים 'נתרכז בבריאים.' אולי קשה להאשים אותם כשהם במצב כל כך קיצוני, אבל מה שהכי צריך מי שסובל מאנורקסיה זה אהבה."
אתה חווית משהו דומה?
"היה מצב שההורים שלי פשוט לא היו מסוגלים לדבר איתי. הייתי מעביר ימים שלמים לבד בחדר והרגשתי פשוט כמו פרח נובל. זה היה הרגע שהבנתי שמשהו לא בסדר איתי. התקשרתי לדודה שלי ואמרתי לה שאני במצב קשה. היא אמרה לי לבוא אליה, היא טיפלה בי, חיבקה אותי ונתנה לי את האהבה שהייתי זקוק לה. היא גם שיכנעה אותי להתאשפז, וכשיצאתי הייתי במצב גופני שאיפשר להורים שלי לקבל אותי בחזרה הביתה."
הסנדקית בטי
בנוסף לכל עיסוקיו אסף רוצה לעסוק בהסברה על אנורקסיה ובהעצמת נערים ונערות הסובלים כפי שהוא סבל. את הפעילות הזו הוא מתכנן לבצע במסגרת מרכז "בזווית אחרת" ביפו, שהסוכנת והסנדקית החדשה שלו בטי רוקאווי עומדת לפתוח ביחד עם המאמנת שלה מירי גלזר וידידתה גלית חלפי. "הרעיון הוא להגיד לאנשים: 'הנה, אני הייתי במקום רע והיום אני במקום אחר," מסבירה רוקאווי. "אנחנו נשים שעברו חוויות קשות וכולנו הצלחנו לצמוח מהן, ממש כמו יוסי."
"רק מי שהיה במצב של חושך נוראי יכול לראות את האור במצב כזה ולהגיד לאחרים 'לכאן אל תיכנסו,"' אומר אסף. "אני הייתי במצב שלא הייתי מסוגל להקשיב למשפחה שלי ולאנשים הקרובים אליי. דווקא מישהו חיצוני יכול לעזור מאוד בסיטואציה כזו."
רוקאווי, בתפקידה כסוכנת דוגמנים ותיקה, מספרת שנתקלה בהמון מקרים דומים. "הרבה מהדוגמנויות שלי היו אנורקטיות, כולל מעיין קרת שכתבה על זה ספר," היא מספרת. כשהתחלתי במקצוע לפני שלושים שנה המידות של הדוגמניות היו 38 או .40 היום הדוגמניות הן במידה .32 זה כבר לא אנושי. אני בחיים לא אמרתי לדוגמנית לרזות. אם היא לא מספיק רזה למילאנו וניו יורק, יש עוד שווקים."
אפשר להאשים את רוקאווי, כמי שעוסקת שנים בתחום שנחשב כמעודד האנורקסיה מספר אחת, בצביעות והיא בהחלט מודעת לכך. "זה התיקון שלי," היא אומרת. "בגלל שעסקתי בדוגמנות כל השנים, אני עכשיו רוצה למנוע מנערות ונערים להגיע למצב כל כך קשה. לפני שאני מחזירה ציוד אני רוצה לעזור לאנשים."
בינתיים אסף מתרגל לחיים החדשים שלו. הוא עדיין לא מסוגל לראות ולהראות תמונות שלו מהתקופה שבה היה שמן ומהתקופה שבה היה כולו רק עור ועצמות, אין חברה באופק ")אני מתרכז בעצמי עכשיו(" והוא מסרב להתחייב על תוכניות לעתיד הרחוק. "אני מתמקד במחר בבוקר," הוא אומר. "אם אני אחשוב על יותר מזה זה יבלבל אותי. אני אשאר בריא ואעשה דברים שאני אוהב. החלום הכי גדול שלי הוא שאני אוכל לעזור לבנות ולבנים שסובלים כמו שאני סבלתי".
לפנייה לכתב/ת 
