שתף קטע נבחר

בחזרה לחווה

"דאלאס" כבשה את המסך בארה"ב ובישראל. כוכבי הסדרה גם הגיעו לארץ ב-1982 ואפילו נפגשו עם בגין. 30 שנה אחרי, ynet והכוכבים המקומיים והמכורים שלנו - גילת אנקורי, משה דץ ויריב הורוביץ מצדיעים לאופרת הסבון הגדולה מכולן

השנה היא 1978. נשיא ארה"ב הוא ג'ימי קרטר, הטלוויזיה כבר משדרת בצבע, אך בישראל עידן המחיקון, ויחד עמו האנטי-מחיקון בשיאו. תוכנית ניסיונית בת חמישה פרקים בלבד בשם "דאלאס" עולה ברשת CBS. באותה תקופה, איש לא דמיין שהסדרה המצומצמת תצמח לכדי 13 עונות ו-357 פרקים.


צוות "דאלאס" המקורי. המחיקון עבד (צילום: getty image bank)

 

עבור מי שלא היה מעודכן בשידורי הטלוויזיה באותה תקופה, או אפילו לא נולד באותם ימים, הנה סקירה קצרה של ההיסטריה התורנית של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים.

 

תככים ומזימות בחווה

עלילת "דאלאס" עסקה בבסיסה, כמו כמעט כל אופרת סבון בת זמננו, בתככים ומזימות על רקע משפחה עשירה במיוחד, משפחת יואינג מדאלאס, טקסס. במקביל לענייניהם העסקיים, דנה הסדרה גם בחייהם הפרטיים ובמאבקיהם האישיים-משפחתיים.

 

בראש המשפחה עמד ג'וק יואינג, אותו גילם השחקן ג'ים דייוויס, בעל חוות סאות'פורק בדאלאס, טקסס, שעשה את הונו בשדות נפט. בינו לבין אויביו המקצועיים שררה שנאה תהומית. ג'וק היה נשוי לאלינור סאותוורת' פארלו, שזכתה לכינוי גם מיס אלי. את הדמות גילמה בתחילה השחקנית ברברה בל-גדס (שמתה ב-2005), שהוחלפה למשך זמן מה על ידי דונה ריד עד שחזרה לתפקידה.

 

ג'וק ואלי היו הוריהם של ג'יי אר, אותו גילם השחקן לארי הגמן. ג'יי אר עסק בניהול חברת הנפט המשפחתית "יואינג אויל" והתחתן עם סו אלן, אותה גילמה השחקנית לינדה גריי.

 

הנישואים עלו על שירטון והשניים נישאו פעם נוספת לבני זוג אחרים. הבן האמצעי במשפחה הוא גארי, אותו גילמו השחקנים דיויד אקרויד ובהמשך טד שקלפורד והבן הצעיר, הסימפטי והאהוד היה בובי יואינג, אותו גילם השחקן פטריק דאפי, שנישא לפמלה ברנס, בתו של דיגר, יריבו הוותיק והשנוא של יואינג האב.

 

בין קווי העלילה המרכזיים ב"דאלאס", בנוסף למאבק העסקי בין יואינג לדיגר היתה האיבה שנוצרה בין שני האחים, היחסים הקשים בין האב לבניו והמשפחות המפורקות שלא הפסיקו כמובן להיתקל אלה באלה.

 

בפרק הבא של "דאלאס"...

"דאלאס" היתה בין הסדרות הראשונות בטלוויזיה שנבנו על בסיס ה"קליף האנגר". בניגוד לדרמות שקדמו לה, כל פרק בסדרה נגמר במתח אדיר, ובין הרגעים המותחים בתולדותיה נרשמה סצינה בעונה התשיעית בה נראה בובי, האח הצעיר שנהרג חוזר מן המתים (סצינה שהסברה היה בכך שכל אשר קדם לה היה למעשה חלום), ועוד הרבה לפני כן סצינת הסיום של העונה השלישית , בה נורה הבן ג'יי אר.

 

צילום: Gettyimages Imagebank

 

ירידת הסדרה משידור בין העונה השלישית לרביעית, הולידה את השאלה האלמותית "מי ירה בג'יי אר", סלוגן ששירת את רשת CBS לקידום העונה הבאה. הקמפיין כלל בין היתר חולצות ועליהן הכיתוב "אני יריתי בג'יי אר", וציפייה אדירה בכל מדינה בה שודרה הסדרה ובכלל זה כמובן גם ישראל, לקראת העונה הבאה.

 

זהותו של היורה נחשפה מספר פרקים לאחר תחילת העונה הרביעית. קריסטין שפרד, אותה גילמה השחקנית מרי קרוסבי היא שירתה בו. שפרד, גיסתו של הבן המרושע היתה גם המאהבת שלו, והסיבה לירי - ממנו כידוע ניצל ג'יי אר, היתה פרץ זעם בלתי נשלט שלה. הישרדותו של ג'יי אר החזיקה מעמד עד לירידת הסדרה משידור ב-1991.

 

שיאי הצפייה ב"דאלאס" במהלך השנים נרשמו בין העונות השלישית לשישית, אז הגיעה הסדרה לפסגת טבלאות הצפייה בארה"ב. בישראל של אותם ימים, כמובן, שברה הסדרה שיאי רייטינג מהסיבה הפשוטה שהיא שודרה בערוץ 1, בתקופת שלטון היחיד שלו.

 

הכוכבים (?) בארץ הקודש

וממש בשיא הצלחתה העולמית, הגיעו כוכבי הסדרה לביקור בארץ הקודש. כוכבי הסדרה אמרנו? בעצם לא ממש. הביקור הרשמי של שחקני הסדרה, בראשות המפיק פיל קאפיס, כלל ארבעה שחקנים משניים, שגילמו את דמויותיהם של ריי, דונה, אפטון ומיץ'. השחקנים שגילמו את דמויותיהם של ג'יי אר, בובי או כל אחד מהכוכבים המרכזיים ב"דאלאס", ויתרו על הביקור.


השחקנים מעניקים לבגין את "כובע החווה" ("ידיעות אחרונות", 14.3.82) 

 

סערה נרשמה סביב מסיבת עיתונאים שקיימו, בה פנו כמה כתבים אל המפיק בשאלה "מדוע לא הגיעו לביקור כוכבי הסדרה האמיתיים?". השחקנים שהגיעו, בתגובה, הביעו את מחאתם ונעלבו מהשאלה. עם זאת, אמרו השחקנים כי הם התרגשו לפגוש את המעריצים הישראלים הרבים שלהם.


השחקנים נעלבו ("ידיעות אחרונות", 13.3.82)

 

אבל שיאו של הביקור נרשם בהמשכו, במפגש ההיסטורי בין ארבעת השחקנים לראש הממשלה דאז, מנחם בגין. במפגש המרגש העניקו השחקנים לראש הממשלה את "כובע החווה" המפורסם מ"דאלאס", והוא בתגובה התגלה כאחרון המעריצים וביקש מהם - נאמר זאת בדרך הפשוטה ביותר - לעשות ספוילר ולחשוף מי ירה בג'יי אר. השחקנים אמנם מסרו לו את המידע הסודי, אך הוא, כיאה לראש ממשלה, שמר את המידע לעצמו וסירב לחשוף אותו.

 

את "דאלאס", למעט פיסות עלילה בסדרות שקדמו לה, ניתן לכנות עד היום "אם כל אופרות הסבון". אדפטציה לעלילתה נעשתה כבר תוך כדי שנות שידורה ב"שושלת", ב"ספינת האהבה" ובסדרות רבות נוספות בארה"ב ובעולם כולו, כן - אפילו גם אצלנו ב"רמת אביב ג'" ובסדרות רבות אחרות.

 

הכוכבים נזכרים ב"דאלאס"

גילת אנקורי: "דאלאס" היתה תוכנית ראשונה בפורמט חדש, שנקרא אז בארץ "אופרת סבון לילית". עד אז, אם חשקת בצפייה בפרקים שלא נגמרים, שכוללים עלילות סבוכות של משפחה, התאהבויות, נישואין ובגידות, היה ניתן לקבל זאת רק במסגרת אופרת סבון יומית שנחשבה ז'אנר נחות לעקרות בית נואשות.


אנקורי. "סיפור סינדרלה מודרני" (צילום: ענת מוסברג)

 

כאן לקחו לפתע סיפורים, הגדילו אותם, נתנו נפח, הפכו לתוכנית שבועית, עם תפאורה ותלבושות מושקעות. הבדיחה הקבועה היתה שהגיבורים עושים אמבטיה עם איפור מלא ועגילי יהלומים.

 

מה שייחד את הסדרה היה שהגיבור המרכזי הוא הנבל, וזה קרה לגמרי בטעות. זה התחיל בתיאור זוגיות סטייל "רומיאו ויוליה" בין שתי משפחות יריבות. הוא - בובי יואינג היה עשיר, היא - פמלה בארנס (לימים יואינג) היתה פשוטת עם, אביה דיגר עבד בעברו יחד עם ג'ק יואינג, אביו של בובי שרימה אותו וכך עשה את עושרו.

 

דם רע זרם בין שני הצדדים ולכן אחיה תמיד היה נגד הקשר. ויקטוריה פרינספל, בסיפור סינדרלה מודרני היתה הכוכבת המיידית, אבל מתחת לשטח צמח לו ג'יי. אר. בגילומו של לארי הגמן. הוא היה הרשע שכולם אהבו לשנוא, כולם תיעבו את התנהלותו אבל התפללו בשקט שבכל זאת יצליח, כך שהפך לדמות המעניינת והדומיננטית.

 

גם אני, כששיחקתי ב"רמת אביב ג'" את דמותה של עידית לינוביץ' לא הייתי אמורה בכלל להיות המרשעת. בהתחלה עידית נבנתה כמעין אשת תפנוקים שעסוקה בשופינג ואירובי כל היום. האיש הרע היה אמור להיות בעלי בסדרה, מייק לינוביץ', אבל שלמה סדן, מי ששיחק אותו היה פשוט אדם נחמד מדי. אחרי שנעשה סקר דעת קהל, הצופים דרשו לשלב את הדמות בעלילת חברה האופנה המשפחתית "אופל", כביץ' האולטימטיבית.

 

אני מודה, אני אוהבת את התוכניות האלה. אוהבת לצפות וגם לשחק בהן. כשהכרתי את מייקל בעלי, אני זוכרת שהוא לקח אותי לארה"ב בשנת 1981, להכיר את המשפחה שלו. בארוחת ערב עמוסת קרובים ישבנו סביב השולחן ואז שאלתי אם הם צופים ב"דאלאס". באותו רגע, מייקל רצה שהאדמה תבלע אותו, כי הוא פחד שיחשבו שאני אדם שטחי שרואה סדרות שטחיות.

 

התחלנו לדבר על העלילה ועל הדמויות וזה שבר את הקרח בינינו. מישהו ציין שעלתה סדרה חדשה שאני חייבת לראות בשם "דיינסטי" ("שושלת") ואחת מבנות הדודות זרקה מול כולם: "תארי לך שיום אחד יעשו סדרה כזו בישראל, איזה גדול זה יהיה אם את תשחקי שם". מי היה מאמין.

 

משה דץ: הייתי ילד חיפאי. מרכז עולמי היה חיפה, ואמריקה בשבילי היתה כל החבילות שנשלחו לילדים אחרים והכילו בתוכן ג'ינסים חדשים, חולצות פלאנל וכל אותם דברים שיכולתי רק לקנא בהם, ואז הגיעה "דאלאס".

 

צפינו בה מדירת השניים וחצי חדרים שלנו, כשהמרפסת הוסבה לחדר נוסף. אני לא אשכח את הפתיח עם החווה שלא נגמרת ועשרות הבניינים הגבוהים. זה היה עוצר נשימה. אלה לא היו רבי הקומות המוכרים מהתמונות של ניו-יורק אלא בנייני זכוכית. מבחינתי עד אז, הבניין הכי מרשים שהכרתי היה מגדל "כלבו שלום" בתל-אביב, אליו המשפחה היתה נוסעת כדי לבקר במוזיאון השעווה. הייתי בטוח שהירדנים, הסורים והמצרים לוטשים עיניים אלינו לא בגלל הכור בדימונה אלא בגלל שיש לנו את המגדל הכי גבוה במזרח התיכון. "דאלאס" נתנה פרופורציות שהגמד הבנוי הזה הוא לא הכוח שלנו מול העולם.


 

דץ. "הצצה להוליווד" (צילום: רפי דלויה)

 

היתה לנו מעין צפייה משפחתית בסדרה, ולאחר הפרק "מי רצח את ג'יי. אר." כל המדינה לא נשמה שבוע. זה היה הדיבור סביב הברזיות באותה תקופה. לא כמו היום כשהילדים שלי שותים מים מינרלים בלבד, אנשים נעצרו לדבר סביב כיור שלא נגמר ושמונה ברזים.

 

במשך ימים שלמים כל העיתונים עסקו בזה, דיווחו בתוכניות, אנשים דיברו בלי סוף ובעיקר חיכו לפרק הבא. אני זוכר את סו אלן שנורא רציתי שיישברו לה את השיניים, כי הן עלו אחת על השנייה. אני הייתי כמובן בצד של בובי, מאחר והוא נראה לי איש טוב והייתי מוכן להתחתן באותה שנייה עם פמלה. היא היתה יפה, עם שיער מהמם וכולם היו מאוהבים בה. זו היתה גם הסדרה הראשונה שנתקלתי בה שהחליפו שחקן באמצע ואפילו לא התנצלו על כך. הופיע פתאום מישהו אחר לגמרי שקראו לו באותו שם, ללא שום תאונת סירה או פנים שנשרפו.

 

מאחר ולא היו אפשרויות צפייה אחרות, היה נדמה כאילו אנחנו מחוברים לכפר הגלובלי.

 

היינו הכי מעודכנים, עם הצצה להוליווד. לא היה כאן עושר כזה, בגדים ותככים כאלה. אנשים התמכרו כי זה היה נורא שונה ורחוק מאיתנו. יחד עם זאת, מהר מאוד התוכנית נמאסה עליי ואחרי עשרים פרקים הפסקתי ממש לעקוב.

 

ובכל זאת, בשנת 1982 כשהגעתי בפעם הראשונה לדאלאס בטקסס, חיפשתי את הבתים האלה. הם היו סמל של עוצמה ושל גודל. היה שם איזה מלון אחד שדמה לבניין שהיה בפתיח. אני לא בטוח שזה באמת הוא, אבל בשביל המזכרת הייתי מוכרח בכל זאת להצטלם לידו.

 

יריב הורוביץ: בלנקה, אימו הנרגנת של אבי החורג שגרה איתנו, היתה מקור לפחד אינסופי בילדותי. היא היתה ייקית מצומקת, בעלת גפיים מעוותים עקב דלקת פרקים קשה. לא פעם אחרי ששמעתי "קווין" חזק מדי או שניסיתי לבצע שיגור של טיל מאולתר מגפרורים בגינה, היא רדפה אחרי ברחבי הסלון, צועקת: "אני אתן לך במקל".


הורוביץ. בובי ובלנקה לנצח

 

התפנית הפלאית ביחסים בינינו הגיעה בדמותה של "דאלאס", אליה התמכרה באופן טוטלי. באיזשהו אופן היא ממש קמה לתחייה באמצעותה. הרי אין כמו אהבה ואני חושב שבובי, בדרכו, העלה בה תחושות ארוטיות חבויות שנתנו לה עוד קצת טעם לחיות.

 

עד כדי כך היא התאהבה בו, שחרגה ממנהגה הקמצני ויום אחד מסרה חבילת שטרות מגולגלת שהחביאה בארון וקנתה בה טלוויזיה צבעונית. הראשונה בשכונה, כי אם כבר בובי - אז שיהיה בצבע.

 

כשהיה מגיע רגע התוכנית, היא היתה מכריזה בשאגות איימים , "ארי, טיטי, מוטי, יריב, הפרוגרמה מתחילה". בדרך כלל הייתי היחיד שמגיע, נכנס מהסס לחדר, נעמד ליד המשקוף מפחד המקל. היא היתה יושבת על המסך, זאת אומרת חמישה סנטימטרים ממנו, כי לא ראתה טוב, מגבירה לפול ווליום, כי גם לא שמעה טוב ובעזרת זכוכית מגדלת ענקית מתקרבת לקרוא את התרגום בריכוז תהומי.

 

כך החלו בעצם היחסים בינינו. היא היתה מפרשנת לי את הדרמה בזמן אמת, בסגנון "הנה ג'יי.אר. הנבל המרושע, ומסננת "ימח שמו, עשה כך וכך לבובי המלאך, טוב הלב והג'נטלמן, או לסו אלן החסודה נעשה אסון כזה וכזה".

 

היא היתה אוחזת את ראשה בן ידיה, באופן אמוציונלי כל כך שהייתי חייב תמיד להישאר עד הסוף. האמת, לא ממש אהבתי את התוכנית ממרומי גיל שבע. עולם המבוגרים נראה לי סוטה ומיוזע. אבל היא, שנולדה בתחילת המאה חשבה שזה אמיתי לגמרי. אני חושב שהיתה ממשיכה לחשוב על העלילה במשך כל השבוע, ושוב צועקת "פרוגרמה" בשבוע לאחריו. ידעתי שזה נורא חשוב לה שיהיה קהל, אז באתי קבוע.

 

עם הזמן הייתי יושב קרוב אליה יותר ויותר ופעם היא פתחה איתי בשיחה רצינית וסיפרה בהתרגשות שאפילו מנחם בגין, שהיה דמות נערצת על הרביזיוניסטית הזקנה, הוא מעריץ נלהב של התוכנית. עובדה זו נסחה בה עוד יותר ביטחון שמדובר בתנ"ך של ממש.

 

בשיא היחסים בינינו היא כבר ממש בכתה לידי בשברון לב,

אחרי שדמות כזאת או אחרת נרצחה בצורה פאתטית ואז שבה לתוכנית באופן חסר היגיון לחלוטין. אחרי שהסדרה ירדה, גם בלנקה התחילה לדעוך, וכל הניסיונות לעורר אותה באמצעות "שושלת" עלו בתוהו. היא לא אהבה את זה, ונשארה נאמנה עד הסוף ל"דאלאס" שלה.

 

עכשיו, אחרי שהיא מתה כבר המון שנים, אני שואל את עצמי האם הקאסט המלוקק שהתנהל בין תפאורות הקרטון, בכלל תיאר לעצמו שאיפשהו בארץ רחוקה, הם היו עולם ומלואו לאישה קטנה ועייפה, שספרה דקות מפרק לפרק, כדי להרגיש רגע אחד בחלומות. 30 שנה אחרי, אני נזכר ומאחל לך, בלנקה, המשך חלומות נעימים ומקווה שכבר יצא לך לפגוש את הבובי שלך, איפה שלא תהיה.

 

(בהכנת הכתבה השתתפו עמית קוטלר וקרן נתנזון)

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דאלאס. אם כל אופרות הסבון
כוכבי "דאלאס" נפגעים מהתקשורת
רה"מ בגין מתגלה כמעריץ נלהב
הכוכבים פוגשים את הקהל הישראלי
לאתר ההטבות
מומלצים