עצרת אלימה נגד האלימות

במוצאי שבת האחרון, כמידי שנה ב-13 השנים האחרונות, התקיימה עצרת לזכרו של יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל - היא כיכר רבין. כמידי שנה מילאו את הכיכר עשרות אלפי אנשים, זוכרים, מזדהים. השנה, בפעם הראשונה, החלטתי גם אני לקחת חלק בעצרת, מתוך הזדהות עם המילים המלוות: "כן לשלום, לא לאלימות". הרגשתי כי התבגרתי, התבגרנו, ובאתי מירושלים הרחוקה מתוך רצון אמיתי להיות חלק, והיתה בי התקווה העמוקה כי זה אפשרי וכי יש בעצרת הזו מקום גם לי.

את פני בכיכר קיבלו המוני אדם, ואיתם שרשרת המילים: "אלימות הימין מכת מדינה", "לעצור את אלימות המתנחלים", "שלום עכשיו". לא שלט אחד ולא שניים. רבים השלטים שמלאו את הכיכר.

שמעון פרס בנאומו, קרא למחנה השני, לחלק הנוסף בעם, לבוא להיות חלק. אני מאוד מעריכה את שמעון פרס, ניסיתי, ואני עדיין מנסה לחשוב מה הייתה מטרת הקריאה, והאם באמת יש מקום לאותו חלק נוסף בעם להיות שותף ולהרגיש שייך

לעצרת מסוג זה, בעוד מתנוססים לפניו השלטים של תנועת שלום עכשיו אותם אחזו מבוגרים ובני נוער רבים. בעיקר אני שואלת את עצמי מהי מטרת העצרת ומה הכוונה שמאחורי המילים. והאם למדנו, התקדמנו או שחזרנו לאחור.

במחאתם ביקשו הנוכחים לשים סוף לאלימות, אך עשו זאת לא אחרת מאשר בדרך אלימה. שוב ההכללות: ימנים, מתנחלים, אלימים. אין דרך אלימה מזו. ושוב שכחנו, נוח לשכוח, שמי שאחראי לרצח אינו הציבור ולא על הציבור לשלם. ושוב צריך להזכיר שמדובר באדם אחד, פרטי, שלחץ על ההדק, שרצח, שעבר את הגבולות ושבר את מוסכמות הדמוקרטיה והחברה הישראלית, והוא זה שצריך להיענש ולהיות מנודה, והגיע הזמן שנבין זאת.

פוליטיקה במקום סובלנות

ואני מנסה לחשוב איך הייתה נתפסת עצרת כזו אם היתה מאורגנת על-ידי פעילי הימין. מיד הייתה התקשורת והחברה טוענת שמדובר בקיצוניים, ושנעשה שימוש בבני נוער על ידי שטיפת מוח. והרי מי שנשא בעצרת את השלטים היו ברובם בני נוער לבושי תלבושת אחידה. בני תנועות הנוער, הטובים שבטובים. ואני מנסה לחשוב האם חשבו אותם נער או נערה

על תוכן השלט, האם שאלו, או שהלכו עיוורים בדיוק כמו אותם ילדי מתנחלים?! ואני בעיקר שואלת את עצמי למה התכוונן המשורר כשהזמין את כולם לקחת חלק בערב שבמקום לדבר בו על סובלנות, הפך במה פוליטית לקראת בחירות.

יותר מהכל הייתי רוצה לראות בשנה הבאה יותר כיפות בכיכר. במוצאי שבת הצלחתי לספור פחות מעשר כיפות, כולל חבר טוב שהיה איתי. כדי שזה יקרה, חייב להיות שינוי, והוא חייב להיות דו צדדי. אם אכן היתה כוונה אמיתית לשתף את כולם, היינו רואים גיוון באנשים הנואמים, אולי היינו שומעים אנשים מן המחנה השני, אך על כך מארגני הטקס לא חשבו.

כדי להצליח, על כולנו צריכים לעשות את המאמץ. הגיע הזמן שבמקום הקורא לדמוקרטיה יישמע גם הקול האחר, ואז נבין שאנחנו לא באמת כל-כך רחוקים.

• רני חזון וייס היא תלמידה במכון לחינוך דמוקרטי, ופעילה בתנועת נאמני תורה ועבודה.