שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בדק בית

    ב"בית ברחוב טבנקין", סרטו של ליביו כרמלי, הבמאי חושף את סיפור חייו הכואב לצד תיעוד תהליך גדילתו של בנו. התוצאה, גם אם לעיתים אינה נוחה, הינה מרגשת ואותנטית

    "הבית ברחוב טבנקין", סרטו התיעודי המרגש של ליביו כרמלי, נפתח בביקור שעורך הבמאי בבית ילדותו הנטוש ברומניה. בסצינה העוקבת הוא משקיף מחלון דירתו בגבעתיים אחר בניין שבנייתו החלה במגרש הריק שממול. בין שני הבתים הללו, זה מהעבר וזה שעוד יקום, זה שנעזב וזה שעתיד להיות מאוכלס, מתעד הבמאי את תהליך גדילתו של בנו הפעוט, דין, המתרחש במקביל להתפתחויות באתר הבנייה.

     

    במהלך הסרט נחשף סיפור חייו הכואב של כרמלי. אמו נטשה אותו בילדותו, את אביו מעולם לא הכיר, והוא גדל בחיק משפחות אומנות. עתה, 40 שנה אחרי, הוא פוגש לראשונה באמו הביולוגית, כדי לסגור פרק מר ואכזרי בביוגרפיה שלו. לזכות הסרט ייאמר, שאין בו אותה התרפקות נרקיסיסטית של היוצר על סבלו, מהסוג שהכריע לא מעט סרטים תיעודיים אוטוביוגרפיים בעבר. אדרבא, מפגשיו הטעונים עם אמו שמתרחשים ברומניה שזורים כהלכה בין השיחות שעורך כרמלי עם הפועלים בבניין – יהודים, ערבים, רומנים וסינים – שמתוכן עולה התרגשות אמיתית לקראת השלמתו הצפויה.

     

    בהדרגה מתחברים ההיבטים השונים של "טבנקין" – גדילה, בניה, כינונה של זהות והשלמה עם העבר – מאירים זה את זה, ומשמשים באופן מטפורי ביחסיהם אלה עם אלה. המעקב אחר הבניין ההולך ונבנה והמבט ששולח הבמאי מבעד לחלון, מוכרים היטב מ"יומן" של דוד פרלוב ז”ל, שהפך את חלון ביתו במרומי רב קומות תל אביבי לאחד הדימויים הזכורים והמייצגים בתולדות הקולנוע הישראלי. פרלוב, שעוד הספיק ללוות את הסרט בראשית דרכו, משמש לכרמלי מקור של השראה, והצילום מבעד לחלון הוא יותר בגדר מחווה אוהבת של כרמלי לאמן גדול מאשר מעשה חקיינות.

     

    כרמלי הוא דמות מוכרת למי שרגלו דרכה אי פעם בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. מייסדו ומנהלו של ארכיון הסרטים של החוג, הוא ביים לפני מספר שנים את "עצמאות ליום אחד", שהיה סרט מסע שבחן את הגבולות שבין האישי והלאומי. סרטו הנוכחי אף הוא מסע, אל הבית ומהבית, אך הבית הפעם הוא רק בית – לא מטפורה שחוקה של לאומיות. כמו מבקש הבמאי

    לספר הפעם את סיפורו הפרטי, סיפור של בית, ביתו שלו, שאינו מתיימר להיות שיקוף של "חוץ".

     

    "הבית ברחוב טבנקין" הוא סרט ישיר מאוד מבחינת האפקט הרגשי שלו על הצופה. עיסוקו, בין היתר, בצורך של כרמלי להיות אב לבנו באופן שהוא עצמו מעולם לא חווה, מוצא את ביטויו הן בזיהוי של אבות ובנים בקרב פועלי הבניין והן במבט האובססיבי לעיתים שהוא שולח בבנו, מבעד למצלמה. מובן מאליו שהעימותים שלו עם אמו הביולוגית מעוררים לעיתים אותה אי נוחות שהיא תוצאה של מציצנות שהצופה נתבע לה בעל כורחו; אך בה בעת ניכרת בהם מידה בלתי מבוטלת של כאב אמיתי, אותנטי. כאב שיוצר את התחושה כאילו עשיית הסרט היא מעשה תרפויטי, מסע של גאולה מהעבר ומבט אופטימי אל העתיד.

     

    • "הבית ברחוב טבנקין", מדי שבת ב-15:15 בסינמטק תל אביב, ובמהלך החודש גם בסינמטקים ברחבי הארץ.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הבית ברחוב טבנקין". בניית זהות והשלמה עם העבר
    לאתר ההטבות
    מומלצים