שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: שירה וסרמן

    עור רופס, מכון כושר ובליינד דייט. חצי שירה

    אחרי שהשילה מגופה את 30 הקילוגרמים הראשונים, נותרה שירה וסרמן עם עור רופס ומפח נפש גדול. הפתרון היה מכון כושר, והכניסה הראשונה לשם לא היתה קלה. והיה גם בליינד אחד לא מוצלח וחתונה של חברה עם אורחים שלא זיהו אותה. שירה וסרמן על הדרך ל"חצי שירה"

    זהו. שברתי את מחסום 30 הקילו הראשונים. הייתי מאושרת, מלאת גאווה וציפיה לקילוגרמים הבאים שינשרו מגופי. כל כך שמחתי שהגעתי לשלב הזה.

     

    פתאום התחלתי לגלות בגופי עצמות שלא ידעתי על קיומן, התחלתי לראות את המותן, את עצמות הלחיים, את הירכיים המצטמקות, לא האמנתי, אבל זה קורה, שירה סוף-סוף מרזה.

     

    אמא בקושי מזהה אותי

    הייתי בדרכי לנמל התעופה, מחכה לאימי שהגיעה מחו"ל. התרגשתי מאוד, לא התראינו חצי שנה, חצי שנה מאוד משמעותית בחיי במהלכה נפרדתי מ-30 קילוגרמים מגופי. אימי ידעה שאני בתהליך של ירידה במשקל, אך לא היה לה מושג כמה ירדתי או איך אני נראית לאחר הירידה.

     

    הטורים הקודמים שלי:

     

    עמדתי בטרמינל מקבלי הפנים וחיכיתי לה. מבין האנשים הרבים שיצאו, הצלחתי מיד לזהות אותה מתקרבת מרחוק. אבל לה לקחו הרבה יותר רגעים כדי לזהות אותי, בנפח המצומצם שלי. היא התקרבה אליי והביטה בי, קצת המומה, ומייד התעשתה והחלה לחבק אותי בחוזקה, בהלם גמור, פשוט לא קולטת.


    מלאה, שמנה, עגלגלה. איך שאתם רוצים

     

    אמנם עוד הייתי אז מלאה, אבל רוב הנפיחות המאסיבית שהיתה - ירדה, וחשפה שירה שונה, רזה הרבה יותר. בשביל אימי זה היה מהפך, לא רק פיזי, גם קונספטואלי. היא זכרה שבעבר הייתי עושה מהומות בכל פעם שמישהו הזכיר ליידי את המילה "דיאטה" אפילו ברמז. והנה אני כאן, מולה, בטרמינל עמוס אנשים, כבר לא הבת הסופר-שמנה שהיתה לה, אלא מישהי שאכפת לה; אכפת לה מהגוף שלה, אכפת לה מהמשקל שלה. התחלתי לקחת אחריות ולעשות את המעשה שישנה את חיי.

     

    כל משפחתי היתה בשוק למראה השינוי שחל בי. כשיצאנו למסעדה, במקום להזמין מייד את המנות השמנות והמטוגנות שכה אהבתי, בחנתי את התפריט כאילו היה חומר לימוד שעליי לשנן בעל פה. עברתי על מרכיבי כל מנה ונתתי הוראות מדוייקות למלצר לגבי ההזמנה שלי. כשישבנו בבתי קפה, לא התפתיתי לעוגה, בניגוד לעבר. בארוחות משפחתיות שאירחה סבתי, תידרכתי אותה בדיוק מה מותר לי לאכול ומה להכין לי.

     

    מה עושים עם עור רופס?

    כל ערב, לאחר שחזרתי מההליכה היומית, הייתי מביטה שעות במראה, בוחנת כל פיסה ואיבר בגופי, עוקבת באיטיות אחרי התכווצות גופי והשינויים שחלו בו.

     

    ידוע כי בירידה כה גדולה נשאר עור עודף רב, שהרי הגוף מצטמק ושאריות העור אינן נעלמות ביחד עם הקילוגרמים. העור העודף הזה, הפריע לי מאוד. ידעתי שככל שארד יותר במשקל, כך יישארו יותר שאריות של עור עודף.

     

    לעיתים הרגשתי שבמקום שגופי יראה חטוב ורזה, הוא הולך ונהפך לגוף של זקנה - מקומט ומכווץ עם פסי מתיחה שהזכירו לי זברה מהספארי. הרגשתי תסכול עמוק. חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שעכשיו, כשאני סוף-סוף מרזה, ה"פרס" שנותן לי גופי הוא עור רפוס.

     

    בשלב הזה הייתי כל כך מתוסכלת, שהחלטתי ללכת ולהתייעץ עם כמה מומחים בנושא. כל המומחים אותם פגשתי, אמרו לי שעיקר הבעיה נובעת מזה שאיני מתעמלת במכון כושר במקביל לתהליך ההרזיה. בנוסף טענו כי יש לי שתי אפשרויות עיקריות: לעבור ניתוח להסרת עור עודף, שמבחינתי לא היה בא בחשבון, או להתחיל לבקר לעיתים מאוד קרובות בחדר הכושר ולעבוד בעיקר על חיטוב ופיתוח שרירים כדי להגיע לגוף חטוב ומוצק יותר.

     

    אחד הרופאים שהלכתי אליו, נשאר עם פה פעור לאחר שהרמתי את החולצה והוא ראה את כמות עודפי העור שנשארו לי. הוא אמר לי ספק בציניות ספק בצחוק מה חשבתי לעצמי כאשר לא התחלתי בפעילות חיטוב ומשקולות במקביל לתהליך הדיאטה. הוא לא הבין איך בחורה רוצה להגיע לגוף חטוב ומעוצב ללא התעמלות מתאימה. הייתי בשוק, לא האמנתי שיתכן ועשיתי לעצמי נזק גדול, ומזל שהגעתי אל המומחים האלו בזמן.

     

    ההחלטה נפלה – מכון כושר, וכמה שיותר מהר.

     

    האישה הכי שמנה במכון הכושר

    בפעם הראשונה שנכנסתי למכון הכושר השכונתי, הדבר הראשון שהטריד את עיני היו האנשים מסביבי. אני שקלתי בערך פי 2 מרוב המתעמלים האחרים. זאת הייתה תחושה לא נעימה, הרגשתי שאנשים נועצים בי מבטים מתוך רחמים, כאילו אומרים לעצמם – מה היא בדיוק מחפשת כאן השמנה הזו? במהלך הסיבוב הראשוני במכון עם אשת המכירות, עברתי בין כל המכשירים, בוחנת אותם כאילו היו פסלים. לא ממש הבנתי מה תפקידו של כל אחד מהם, עם מה להתחיל ואיך בדיוק.

     

    היות שמעולם לא התאמנתי לפני כן במכון כושר, וידעתי שבשימוש לא נכון אני עלולה לשבור איזה צלע (ובדרך גם איזה מכשיר), החלטתי לקבוע אימון עם מאמן אישי להתנסות ראשונית. בפגישה שאל אותי המאמן אם זו הפעם הראשונה שלי במכון. בלי להתבלבל ומתוך מבוכה אמרתי לו: "במכון שלכם, כן".


    נתתי הוראות למלצרים איך להכין את האוכל

     

    בתחילת האימון התחלתי עם מכונות לחיזוק שרירי הרגליים, ולאחר מכן עברתי למכונות לחיזוק שרירי הבטן. המאמן הנבוך התחיל לעבוד איתי מהתרגילים הקלים ביותר אל היותר קשים, כדי שחלילה לא אשבר מהר מדי. נראה היה שהוא פשוט לא ידע איך לאכול אותי. הייתי פרויקט "גדול" מדי בשבילו.

     

    אמנם כבר ירדתי 30 ק"ג, אך עדיין הייתי כבדה למדי, התנשפתי הרבה ולא שרדתי יותר מעשר דקות על ההליכון, במהירות איטית. אבל למרות כל אלה, לאחר מספר שבועות במכון הכושר התחלתי להרגיש שהגוף שלי מצטמק אפילו יותר. פתאום המשקל שמעט נעצר, התחיל לזוז כלפי מטה, זאת הייתה נקודת המפנה, בה סוף-סוף התחלתי להרגיש טוב עם עצמי. כל ביקור במכון הכושר חשף אותי לתרגילים חדשים שעבדו על אזורים חדשים בגופי. זה היה עולם חדש ומופלא שלא הכרתי עד אז ופתאום הפכתי כמעט למכורה.

     

    הדייט שנטש אותי

    בשלב הזה הרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי. חיפשתי אהבה, וכל כך רציתי אותה כבר. העזתי בפעם הראשונה בחיי לצאת לבליינד-דייט.

     

    הגעתי למקום המפגש, עמדתי מספר דקות לבדי עד שניגש אליי בחור נאה, הסתכל עליי מספר רגעים ואמר שהוא מצטער, אבל זה לא ילך. עוד לפני שהספקתי לענות לו ובכלל לקלוט מה קורה הוא כבר צעד אל האופק. נשארתי המומה, צעדתי בחזרה הביתה בוכה, עצובה, לא הבנתי איך אפשר להתנהג ככה אל בן אדם רק בגלל איך שהוא נראה.

     

    לאחר יומיים של דכאון קל, בהם עצרתי את עצמי מספר פעמים מפיתויים משמינים להטביע בהם את יגוני, המשכתי הלאה. החלטתי שאותו בחור לא יעצור אותי, את שירה שכבר ירדה 30 קילו ונמצאת על דרך המלך, הדרך להצלחה. המשכתי לאכול אוכל בריא, הקפדתי להמשיך ולעשות ספורט, חזרתי לחייך ולהאמין בעצמי.

     

    אנשים מסביבי היו המומים מכך ששירה השמנה הולכת למכון כושר, כולם התפעלו מקצב הירידה המהיר, מההתמדה חסרת הפשרות שלי בתפריט, ובעיקר מהנחישות שהובילה אותי לשינוי המחשבה לגבי אוכל. היחס הזה של הסביבה אלי שיחק תפקיד מאוד מרכזי בהתמדה.

     

    האוכל היה פיצוי

    אז גם הבנתי שיש לי בעיה עם אוכל, בעיה שהיא הרבה יותר מגופנית, אלא נפשית. הבנתי שאוכל היווה עבורי פיצוי להרבה מאוד דברים, ועכשיו, כשהבנתי את זה היה קל לי לוותר עליו. נשבעתי לעצמי שאוכל לא יעמוד יותר ביני ובין האושר, שגופי לא יהיה פח האשפה שלי.

     

    ככל שקיבלתי יותר מחמאות, כך הלכתי והתחזקתי. ככל שמחוג המשקל ירד כלפי מטה, גיליתי שירה אחרת, שירה שלא עייפה כל הזמן, שירה מלאת מוטיבציה,
    שירה שאוהבת את החיים, שלא מנוהלים על ידי אוכל.

    עברו חמישה חודשים נוספים, עד שסגרתי 50 קילו. התחלתי לחקור את נושא התזונה והמשקל. קראתי עשרות ספרים שעסקו בנושא, התעדכנתי במחקרים חדשים בעיתוני רפואה מכל העולם, הנושא הזה ריתק אותי והתהליך המופלא שראיתי מדי יום מולי במראה ריתק אותי עוד יותר. הייתי חייבת לגלות מה עובר על הגוף, איך הוא מגיב לשינוי הזה, איזה תהליכים מתרחשים בו.

     

    יחד עם תחנות היאוש, בדרך היו גם הרבה רגעי אושר. חברה טובה התחתנה באותו שבוע בו סיימתי לרדת 50 קילו. קניתי שמלת חתונה בכמה מאות שקלים, בפעם הראשונה בחיי לבשתי שמלה חשופה, עם גב פתוח, במידה שפויה. כאשר נכנסתי לאולם, רוב מכריי היו הלומים. חלקם לא זיהה אותי, אחרים התעלמו לרגע, עד שירד להם האסימון. הרגשתי מלכה.

     

    ביום בו סגרתי ירידה של 50 קילו, הגעתי להחלטה גורלית - לעזוב את הקבוצה בה השתתפתי ולנסות לבד. החלטתי לתפור לעצמי תפריט, לחבר עבורי מתכונים, ויותר מכל - לתת לעצמי את המוטיבציה והחיזוקים אותם הייתי רגילה לקבל מהקבוצה. הייתי חייבת לנסות בכוחות עצמי, ידעתי שלקבוצה תמיד אוכל לחזור.


     

    בטור הבא אספר לכם על המשקל שסירב לזוז לאחר ירידה של 50 קילו, על ההתמודדות לבד, על הדברים המדהימים שגיליתי על עצמי, על כוח נפשי עצום שלא ידעתי שקיים בי, ועל הרבה אנשים מפרגנים שעודדו אותי להמשיך הלאה ולא לוותר. טוב נו, וגם על עוד כמה דייטים, אבל הפעם קצת יותר מוצלחים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא נשברת, למרות הכל. שירה וסרמן היום
    צילום: שירה וסרמן
    מומלצים