מזרוחניקים, איבדתם את הזהות

דרמת הבחירות האחרונות לירושלים הותירה את החרדים חבולים וכואבים. הפילוג, התככנות, והמלחמות הפנימיות זיעזעו את המחנה וכפו חשבון נפש מעמיק. ולמרות זאת. הסערה הגדולה הצליחה להעלות על פני השטח תהליך חברתי אירוני מרתק: בעוד שאצל החרדים, החסידים, והספרדים, מתרחשת מהפיכה של ממש בכל מה שקשור לדמוקרטיה, 'דעת תורה', ויכולת שינויים סוציאליים מובהקים, הרי שאצל הציבור הדתי לאומי קיימת נסיגה של ממש - איש הישר בעיניו יעשה, ערכיה של המפלגה עומדים למכירה לכל המרבה במחיר, אין אחידות חברתית מינימלית, ולדעת הרבנים אין כל משקל, ולו הקל ביותר.

שכן מה שהתרחש ב"רעידת האדמה" החרדית - פוליטית בירושלים היא בעצם הדמוקרטיה במיטבה. היא חלומו הוורוד של כל מרצה למדעי המדינה. לחרדים יש שלשה פלגים: ליטאים המיוצגים על ידי אורי לופוליאנסקי, ספרדים המיוצגים על ידי אריה דרעי, וחסידים המיוצגים על ידי מאיר פרוש. בנקודת מוצא זו המשחק מתחיל: הליטאים מעוניינים כי לופוליאנסקי יישאר בתפקידו, מאיר פרוש חושף מסמך בו התחייב לופוליאנסקי לפנות את מקומו בתום הקדנציה והוא נעשה למועמד. אלא

שנגד פרוש, שהוביל מהלכים דמוקרטיים עצמאיים בעיר ביתר ובחינוך העצמאי, מתקוממים חצרותיהם של הרב אלישיב והאדמו"ר מגור והוא מתקשה להשיג תמיכה רחבה.

בינתיים אריה דרעי והספרדים מתכוננים לריצה עצמאית בלי להתחשב בקמפיין ובהכרזה של פרוש, רק שבית המשפט פוסל את מועמדותו של דרעי והספרדים במהירות מפתיעה חוברים לפרוש. מאוחר יותר מצטרפים הליטאים, מוחלים על כבודם ומבודדים את חצר גור שעומדת בלחץ, ונמנעת מתמיכה, עד לרגע האחרון.

ואצל המזרוחניקים... 

ולהריץ אדם שנחשב לא תאמינו - 'לעצמאי' בדעותיו ולמוביל מהלכים נגד חצרות הרבנים, כשבו זמנית תת קבוצה בתוך החרדים מצליחה להתעקש על עמדותיה נגד רוב רובו של הציבור החרדי.

ובמילים אחרות: הסקטור שהיה מלה נרדפת לעדריות, קונפורמיזם, ובעל קיבעון בעמדותיו מסתמן כנון-קונפורמיסט, כעצמאי, ועבר שינוי ברור. ומאידך הציבור הדתי לאומי, הנאור, הדמוקרט, והציוני, מבולבל, חסר יכולת 'אמירה' ברורה, מאבד זהות ומעניק את ירושלים לאיש שמאל - תמורת הבטחה לבחירת רב עיר ציוני, שסיכוייו להיבחר הם כסיכויי מימוש הצהרתו של ברקת כי יפרק את גשר המיתרים.