מהמדים לפוליטיקה: גנרל טוב מעורך-דין?

משה (בוגי) יעלון, שהודיע אמש (יום ב') על הצטרפותו לליכוד הולך בדרך שרבים מחבריו לשירות הצבאי מכירים היטב. אבל על רקע הביקורת הרבה במערכת הפוליטית על התנהלותו של עמי אילון, שפרש ממפלגת העבודה, נשאלת השאלה: האם מקומו של הגנרל בכנסת מובטח בישראל של 2008? בכלל לא בטוח.

הסטטיסטיקה משחקת לטובתם של בכירי הצבא. מתוך תריסר ראשי הממשלה שכיהנו בישראל, רק שניים הגיעו למשרה ללא רקע בטחוני. למרות זאת, הרמטכ"ל ושר התחבורה לשעבר, אמנון ליפקין שחק, מאמין כי המרחק בין שדה הקרב לישיבת המרכז גדול. "אני לא רואה בכלל צורך להסביר – אין שום דמיון בין המערכת הפוליטית לצבאית", הוא הסביר בשיחה עם ynet.

המסלול מהעמדות הבכירות בצה"ל לפוליטיקה נראה בדרך כלל כך: פושטים מדים בבקו"ם, לוקחים תקופת צינון קצרה ומצטרפים לתנועה הפוליטית, שמחזרת על פתחם. ליפקין-שחק הגדיר את ההבדל בין המערכות: "האחת מערכת היררכית, השנייה מערכת נבחרת. האחת יש בה בכל זאת אחדות מטרה, השנייה יש לה תפיסות עולם אינדיבידואליות.

 להגיד שיש בארץ קשר מובהק בין צבא לשלטון זה מגוחך כמעט כמו להגיד שיש קשר מובהק בין הון לשלטון".

הרמטכ"ל לשעבר מוצא הסבר פשוט למעבר של בכירים רבים בצה"ל אל השדה הפוליטי: "בסך הכל מדובר באנשים בני 50 פלוס שסיימו קריירה שלמה של תרומה ורוצים ללכת לקריירה חדשה בה ימשיכו לתרום. נכון שבשני המקומות צריך אמביציה, אבל גם כשמשווים כל תחום אחר לפוליטיקה אפשר למצוא ביניהם מהמשותף. העובדה היא שרוב הפוליטיקאים לא מגיעים מהצבא אלא מתחומים אחרים".

הוא מדגיש כי לקשר בין צבא לפוליטיקה ישנה חשיבות. "יש ליוצאי צבא – בכירים ופחות בכירים – תרומה לא קטנה לפוליטיקה בישראל. לא סתם פוליטיקאים אחרים הציבו בפניהם מכשול בדמות חוק צינון בן שלוש שנים מהיום בו השתחררו. הם מפחדים מהם.

"האמת היא שלא צריך לצפות מפוליטיקאים יוצאי צבא ליותר ממה שמצפים מפוליטיקאים שבאו מעריכת דין. אני מניח שיש יותר ציפייה שיתרמו בתחום הביטחוני, אבל גם הם, כמו כולם, צריכים ללמוד. יש נושאים כלכליים, חברתיים ומדיניים אחרים שצריך לתת בהן דין וחשבון".

למרות שהמעבר בין הצבא לפוליטיקה נראה לליפקין-שחק טבעי, הוא מסביר כי כל אחד מהמנהיגים שונה מהשני. "אהוד ברק לא דומה ליצחק רבין, ושרון לא דומה לגנדי ולא למופז", אומר ליפקין שחק. "כל אחד מהם בא עם המטען האישי שלו. ההתפלגות של אנשי הצבא בפוליטיקה היא כזו שמלכתחילה מראה כי לא ניתן להכליל".

ליפקין-שחק הספיק כבר להצטרף ולעזוב את הפוליטיקה, אבל תא"ל (מיל') מירי רגב, דוברת צה"ל לשעבר, רק התחילה את דרכה בין חברי המרכז, כאשר הודיעה לאחרונה על הצטרפותה לליכוד.

 "אנשי צבא שמגיעים לפוליטיקה הם אנשים שיש להם אלטרנטיבות אבל בחרו בכל זאת בדרך הפוליטית מטעמים ציוניים", היא מסבירה.

לדבריה, "פוליטיקאי כקצין צריך להיות מנהיג. בצבא, מנהיגים סוחפים אחריהם חיילים – בפוליטיקה, מנהיגים סוחפים אחריהם את הציבור. מנהיג לא יכול להיות מנותק מהעם והמפקד חייב לחיות את המתרחש ביחידתו גם כן".

הריצה אחרי הגרסה האזרחית לפלאפל בכותפת נראית ברורה למדי לפרופסור משה ליסק, מהמחלקה לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית. "אנחנו מחפשים מדליות, כוח ועיטורים", הוא מסביר, "אבל זה לא מגיע מאיזשהו עיוורון צבאי. מאז קום המדינה החיים בישראל הם הישרדות ביטחונית אחת גדולה, והתפתחה פה איזו תלות רבה באנשים שמבינים בביטחון.

"כל מי שעושה עלינו רושם כאילו הוא בעל הפתרון, הפורמולה וסיסמת הקסם – אנחנו נוהרים אחריו. הבעיה מתחילה כשהם צונחים היישר לראש הצמרת הפוליטית, ומדלגים על שלבי הביניים שבדרך".

ההיסטוריה הבינלאומית, הוא מדגיש, לא משחקת לידי הגנרלים: "בעולם מעטים הם אנשי הצבא שהצליחו בפוליטיקה". למרות זאת מבהיר ליסק, כי דין ישראל אינו כדין כל מדינה אירופאית. "דווקא בגלל המצב הביטחוני העדין שלנו, ישנה חשיבות רבה לשיתוף פעולה של פוליטיקאים עם גנרלים – ולא חשוב מי לוקח את המושכות בסופו של דבר".

הוא הוסיף, כי "המפגש בין הגישות השונות הוא פורה מאוד, ורואים את התוצאות בשטח כמו בועדת הביטחון של הכנסת. זה לא יהיה נכון לגבי דנמרק ושבדיה, אבל במציאות ישראלית אין ברירה. הצבא והמדינה כרוכים זה בזה, אין לנו את הפריווילגיה לבחור. כמובן שצריך לשמור על מידתיות - ברגע שמופר האיזון אז מתחילות הצרות".