שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Gettyimages Imagebank
    יפני, אוהב רגשות?
    למה יפנים תמיד יעמידו פנים שהם מחבבים אותך, למה הם כל כך נרתעים משיחות נפש ולמה הרבה זרים חושבים שהם רובוטים חסרי רגשות? דנה פאר גילתה שהסוד טמון בשני מונחים מסתוריים: הונה וטאטמאה

    לפני כחודש הוזמנתי להרצות בפני קבוצת תיירים ישראלית שהגיעה ליפן. במהלך הערב נשאלתי שאלות רבות בנוגע ליפנים, כאשר אחת שעוררה בקהל עניין מיוחד היתה: "תגידי, הם רובוטים, או שיש להם רגשות?" כשסיפרתי על כך לחברי הזרים המתגוררים ביפן הזדעזעו חלקם מעצם השאלה, אבל היו גם כאלה שלא הבינו למה היא כל כך הפתיעה אותי, וגרוע מכך – הסכימו לחלוטין עם ההשוואה של היפנים לרובוטים.

     

    אכן, אחוז ניכר מקרב הזרים ביפן נוטה להרבות בתלונות על היפנים, כאשר טענה נפוצה היא שקשה להתיידד איתם מכיוון שהתקשורת איתם מזוייפת והם מפגינים
    נחמדות מבלי לחבב אותך באמת, סתם מתוך נימוס. ידידה זרה ציינה בפני ששיחות נפש שלה עם הידידות היפניות, אפילו הקרובות, כמעט לעולם אינן מצליחות לפרוץ את מחסום השטחיות. "כשאני יוצא לדייט עם יפנית", סיפר לי מכר נוסף, "על פניו ההרגשה מאוד נעימה: הבחורה מטופחת, מתעניינת במה שיש לי לומר וצוחקת בכל המקומות הנכונים. הצרה היא שכולן פה בדיוק אותו הדבר, כאילו יצאו מפס ייצור: מספקות לך תגובות נדושות, לעולם אינן חולקות על דעתך, ובשורה התחתונה – משעממות אותך לאללה".

     

    אולי אני תמימה, אולי נאיבית, אולי סתם התמזל מזלי לפגוש יפנים מגניבים במיוחד – תהא הסיבה אשר תהא, העובדה היא שאני לא הרגשתי ככה. אמנם מעולם לא השליתי את עצמי שהקופאית בסופרמרקט מחייכת אלי מתוך רגש של חיבה עמוקה, אבל עם היפנים איתם פיתחתי קשרי ידידות הרגשתי שאני כן מצליחה לייצור דו-שיח עמוק ואמיתי. עם זאת, התקשיתי להאמין שכל כך הרבה זרים מרגישים ככה בלי סיבה טובה. כשהתחלתי להעמיק ולחקור בנושא נחשפתי לעולמם המרתק של ה"הוֹנֵה" וה"טָאטֵמָאֵה" – שני מושגי יסוד שחובה להכיר על מנת להבין את ההתנהגות ואת הלך המחשבה של האדם היפני.


    רובוט יפני או יפני רובוט? (צילום: AFP)

     

    הקונה מטאטה?

    המילה "טאטמאה" (Tatemae) מייצגת את הפנים שהיפני מציג בפומבי. מדובר באופן התנהגות הכולל שלושה אלמנטים מרכזיים: נימוס, התחשבות בזולת והימנעות מיצירת קונפליקטים. היפני מחוייב להפגין את ההתנהגות הזאת במצבים תעסוקתיים וחברתיים, בלי קשר לדעה האישית שלו על המצב או לאיך שהיה רוצה באמת להתנהג. בניגוד לכך, המילה "הונה" (Honne) מייצגת את הרגשות והמחשבות האמיתיים של היפני, אותם הוא מצופה להצניע כשהוא נמצא במצב חברתי או בעת מילוי תפקיד. ההונה באה לידי ביטוי במצבים בין-אישיים, ורק בפני בני המשפחה או החברים הקרובים ביותר.

     

    יש שיגידו שהיפנים לא המציאו פה את הגלגל: זה לא סוד שבכל מקום בעולם מכירים במידה זו או אחרת בחשיבותו של הטאקט, ובצורך להצניע מדי פעם את את הדעות והרגשות האמיתיים שלנו לטובת התנהגות שמתאימה יותר לסיטואציה. אפילו השימוש בשקר לבן קטן פה ושם הוא לא מילה גסה. יחד עם זאת, עדיין קיימים מספר הבדלים משמעותיים בגישה של היפנים לנושא, דבר הנלמד בין היתר מהעובדה ששני הקונספטים הסבוכים האלה, שאני מכבירה כל כך הרבה מילים כדי להסביר אותם כאן, זכו בשפה היפנית למילים ספציפיות משלהם.

     

    ההבדל הראשון מתבטא בכך שהטאטמאה, בניגוד לטאקט הרגעי או לשקר הלבן הספציפי, הינו מצב מתמשך. כך למשל, טאטמאה בין שני יפנים שעובדים כתף אל כתף באותו משרד יכולה להימשך שנים, ואפילו לאורך חיים שלמים.

     

    הבדל נוסף ומשמעותי יותר טמון בתפיסתם של היפנים את הטאטמאה: אם אצל האדם המערבי מהווה התנהגות של "אחד בפה ואחד בלב" מעין הכרח בל יגונה שיש לשאתו על מנת להצליח לנהל חיי חברה תקינים, אצל היפנים אין המילה טאטמאה נושאת עימה כל קונוקטציה שלילית. להיפך: הם רואים בה דבר חיובי מכיוון שהיא מאפשרת שמירה על ההרמוניה (Wa) – ערך-על בחברה היפנית.


    אני מחייכת, אבל זה לא אומר שאני נהנית (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

     

    הרמוניה בכל מחיר

    הרעיון העומד בבסיס הטאטמאה הוא השמירה על ההרמוניה, החשובה ליפנים מסיבות היסטוריות. במשך שנים רבות היתה יפן מנותקת משאר העולם, ומכיוון שכך נאלצו היפנים להצליח לייצר בעצמם כמות מספקת של מזון עבור כלל האוכלוסייה בארץ-איים הררית שרובה אינו מתאים לחקלאות (לשם השוואה, כיום מייצרת יפן בעצמה רק 39 אחוז מהמזון שתושביה צורכים). במצב עניינים כזה, שיתוף פעולה הדוק בין התושבים, בעיקר בקרב קבוצות גדולות, הוא חיוני ואף הכרחי לצורכי הישרדות – דבר שהוביל את היפנים לחתור לגיבוש מקסימלי של הקבוצות שלהם ולהימנעות מקונפליקטים בכל מחיר.

     

    אבל כל זה היה נכון פעם. כיום אין השמירה על ההרמוניה ועל גיבוש ואחדות הקבוצה הכרחיות כפי שהיו בעבר. ובכל זאת, משום מה מתעקשים היפנים להמשיך להתנהג כאילו הם בפרק של "הישרדות" ולשמור על הערכים הללו מכל משמר – מה שמתבטא בין השאר במנהג של קולגות יפנים לצאת לבילוי קבוצתי בפאב אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. היפני ייצא עם חבריו למשרד ועם הבוסים שלו, בין אם הוא מחבב אותם ובין אם לאו, יישאר איתם עד מאוחר ויעמיד פני נהנה (טאטמאה), כשכל מה שבאמת היה רוצה לעשות (הונה) זה לזחול לתוך המיטה ולישון.

     

    הסכמה אוטומטית

    איך נמנעים מיצירת קונפליקט? הדרך החביבה על היפנים היא באמצעות אי-אמירת המילה המפורשת "לא" והבעת הסכמה גורפת עם כל הנאמר להם. "אנחנו היפנים לא אוהבים שחולקים על דעתנו", הסבירה לי במילים פשוטות איי, תלמידה בת 16, במהלך שיעור אנגלית שהעברתי לה ולחברתה בת-גילה רינה. "לכן, אם לא אסכים עם כל מה שהמורים, המכרים והחברים שלי אומרים, הם ישנאו אותי. רק עם חברים ממש קרובים אני יכולה להרשות לעצמי לומר את האמת".

     

    השיחה עם איי ורינה הזכירה לי איך יצא לי פעם לציין בפני ידידה יפנית שאצלנו בישראל זה נחשב לסוג של בילוי, להיפגש עם חברים במטרה מוצהרת להתווכח על נושאים שברומו של עולם – פוליטיקה, ספורט או הפריזורה האחרונה של נינט. לתדהמתה לא היה גבול: "אם חברה שלי תביע דעה שאני לא מסכימה איתה, סביר להניח שפשוט אהנהן ואומר 'כן, כן', כדי לא להעכיר את האווירה", אמרה, והוסיפה שהיתה מעדיפה לקבל את אותו יחס, כי "כשלא מסכימים אותי זה קצת מעליב ויוצר תחושה לא נעימה".

     

    כן, ככה זה ביפן: הבעה ישירה של חוסר הסכמה נחשבת להתנהגות לא מנומסת וגסת רוח. מכיוון שמדובר במוסכמה חברתית, גם מי שאינו מסכים בהכרח עם התפיסה הזאת עלול להיעלב כשחולקים על דעתו – שכן בעצם ביצוע האקט הופגנו כלפיו זלזול וגסות רוח. נסו לדמיין מדינה שבה זה נורא מעליב להגיש למישהו פסטה עם פטריות ברוטב שמנת. סביר להניח שלא תתעקשו להגיש דווקא את זה לאורחים שלכם, נכון? אפילו אם אתם לא מצליחים בשום אופן להבין את ההיגיון שבדבר.

     

    כמובן שהיפנים, על כל הנימוס וההתחשבות שהם מפגינים כלפי חוץ, אינם מלאכי השרת, וגם אצלם נוצרים קונפליקטים שמחייבים פתרון – בין השאר במצבים בהם הם מחוייבים להפגין טאטמאה. אז איך היפנים פותרים קונפליקטים? בזהירות, בצורה איטית, רגועה ולא ישירה. אנשים שמנהלים עסקים עם היפנים מרבים להתלונן על כמות הזמן הממושכת שיש להמתין עד לחתימה הנכספת על ההסכם. כך גם לגבי שינויים במדיניות הממשל היפני, המתנהלים באיטיות ואורכים זמן רב.


    מי שהוֹנֵה איתי - אני הוֹנֵה איתו (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

     

    יחס גורר יחס

    במהלך השיחה בינינו הודו איי ורינה שהיו מעדיפות להפגין קצת הונה גם במצבים חברתיים-פומביים. אבל, סיכמו השתיים באנחה, אין ברירה: רוב היפנים אוהבים את השימוש בטאטמאה ומרוצים מהתוצאות שלו, ולפיכך החברה כופה עליהן את המצב והן נאלצות לשתף פעולה.

     

    "ואיתי, אתן הונה?" שאלתי מתוך סקרנות, מודעת לכך שמדובר בשאלה לא פיירית, שכנות המענה עליה תהיה מוטלת בספק. "כן", ענו לי מייד. כשביקשתי לדעת מדוע זכיתי בכבוד המיוחד הזה, ענו לי שתיהן כמעט בו-זמנית (וגם, חשוב לציין - מבלי לתאם את התשובה ביניהן): "כי את הונה איתנו", ואיי הוסיפה: "מי שהונה איתי, אני הונה איתו בחזרה".

     

    לשאלתי כיצד הן יודעות שמישהו הונה איתן, נעניתי שפשוט מרגישים – באופן הדיבור, בתנועות הגוף, באמצעות אינטואיציה פשוטה. בהקשר זה, אגב, ציינו השתיים שלנשים היפניות קל יותר להגיע למצב של הונה בינן לבין עצמן (או בינן לבין זרים וזרות) מאשר לגברים היפנים, הנוטים להיות קצת יותר מסוגרים וביישנים.

     

    אבל השורה התחתונה, הסבירו לי איי ורינה, היא בדיוק כמו במערב: הקרבה והקשר הרגשי בין שני יפנים או בין יפני לזר מתפתחים באופן טבעי, אחרי שהם מבלים זמן יחד ולומדים להכיר זה את זה. אם שניהם מעוניינים להדק את הקשר יקרה הדבר מאליו, בלי מסגרת זמן קבועה מראש, ובלי צורך בשום מילים או הצהרות מיוחדות בנוגע לטיב הקשר.

     

    לפרוץ את מחסום הטאטמאה

    מדוע, אם כן, קשה כל כך לחלק מהזרים והזרות לפרוץ את מחסום הטאטמאה עם היפנים? לא חסרות סיבות. סיבה אפשרית אחת היא מחסום השפה והבדלי התרבות, המקשים על התפתחות יחסי קרבה. סיבה נוספת היא שחלק מהזרים מפרשים בטעות את הנימוס והחיוכים המופנים אליהם כסממנים של חום ואהבה, מתאכזבים עמוקות כאשר הקשר הזה אינו "ממריא" ומסיקים שכל היפנים מזוייפים וצבועים. ייתכן גם שחלק מהזרים עושים בעצמם שימוש בטאטאמאה מבלי להיות מודעים לכך, מה שגורר בתגובה יחס של טאטמאה מצד היפנים, שכן, כפי שציינה איי – יחס גורר יחס.

     

    יחד עם זאת, לא תמיד מדובר בנוסחת יחס פשוטה כל כך. חשוב לציין שלא מעט יפנים דווקא נרתעים מהקלות המופלגת בה חלק מהזרים נחשפים בפניהם ומוכנים לחלוק עימם מחשבות ורגשות אישיים לאחר היכרות קצרה בלבד. למרבה האירוניה, היפנים חושדים שפתיחות-היתר של הזרים היא למעשה זיוף אחד גדול, מכיוון שקשה להם להתייחס ברצינות להונה שמגיעה כל כך מהר מאדם שהם בקושי מכירים.

     

    אז אלה היפנים בשבילכם – על פני השטח תפגשו באנשים מנומסים להפליא, עוטי פוקר-פייס ומביעי הסכמה אוטומטית לכל הנאמר להם. אלא שמכאן ועד למסקנה שמדובר ברובוטים מתוכנתים וחסרי רגשות עוד ארוכה הדרך. לדעתי, מתחת למסכות כולנו מחפשים בסופו של דבר חום ואהבה, בין אם קוראים לנו מר כהן, מיסטר סמית' או סוזוקי-סאן.

     

    אבל עזבו את דעתי האישית – העובדה היא שבשמונה החודשים שאני כאן יצא לי לראות יפנים מאושרים ומדוכאים, מותשים ועירניים, מרוצים ומתוסכלים, מתרגשים ואדישים, צוחקים בקול גדול ומזילים דמעות של עצב. תגידו מה שתגידו, אבל אף אחד בעולם לא יכול לייצר רובוט שיעשה את כל הדברים האלה. אפילו לא היפנים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים