שתף קטע נבחר

במעלה ההר: הוואי-וואש בפרו

במשך עשרים שנה חלמה אפרת נקש על פרו - ורק אז יצאה לטרק המקיף את קורדיירה הוואי-וואש. 13 ימים של עליות וירידות תלולות בין הרים מושלגים ואגמים מושלמים השאירו אותה מאושרת ומרחפת

התחלתי לחלום על פרו בסוף שנות השמונים, כשצפיתי בסרטה של שירלי מקליין "תלויה על חוט השערה". מקליין מתארת את הגילוי העצמי וההתעוררות הרוחנית שחוותה כשטיילה במדינה. למעשה, מתיאורי המסע של מקליין, למדתי את הטיפ היעיל - הכי חם כשישנים ללא בגדים בשק שינה מבודד וחם (במקרה שלה היה זה פונצ'ו איכותי).

 

בשנים שאחרי קראתי ושמעתי עוד ועוד סיפורי מסעות מרתקים מחברים שטיילו בפרו. אחרי שקראתי את יומן המסע המרגש של גילי חסקין על הקורדיירה הוואי-וואש (Cordillera Huayhuash), החלטתי לצאת לטרק המקיף אותו.

 

"קורדיירה" היא רכס הרים, ו"הוואי-וואש" משמעו "סמור" בשפת הקֶצ'וּאָה המקומית (Quechua). הטרק במקום הוא קשה, כאשר כמעט כל יום עולים עליות תלולות לגובה של כ-5,000 מ' כדי לחצות מעברי הרים, ובלילות ישנים בגובה מעל 4,000 מ'.

 

הכל תלוי במזג האוויר

רוב הישראלים הצעירים מעדיפים לעשות את הגרסה המקוצרת של הטרק הזה - הנמשכת שמונה ימים. אנחנו, לעומת זאת, החלטנו ללכת את הסיבוב המלא, כולל כל המסלולים הצדדיים אל נקודות התצפית המיוחדות. משך המסלול המלא: 13 יום.

 

מכיוון שאין שבילים ברורים כאשר עוזבים את השביל בו הולכים החמורים, יצאנו עם מדריך מקומי, אנחל. לאורך טרק הוואי-וואש אין בקתות לינה וגם לא מקומות לקנות בהם אוכל. לפיכך יש לצאת לטרק עם אוהלים, שקי שינה ומזרונים (הקור שם עז), עם אוכל וציוד להכנתו. החמר שלנו היה גווינדור, וחמוריו נשאו את הציוד.

 

יצאנו למספר טיולים יומיים באזור הוארָז, שמעבר ליפי הנוף שבהם, היוו הכנה מצויינת להתאקלמות לגובה. מהוארָז נסענו לתחילת הטרק.

 

את הלילה השני בילינו ליד אגם חהואקוצ'ה (4,080 מ'). כשהגענו לאגם, גווינדור כבר הקים את שני אוהלי השינה ואוהל המטבח. אוהל המטבח שלנו היה משובץ בצבעי כתום ותכול עזים, כך שיכולנו לזהות אותו ממרחק (שמחנו מאוד לקראתו כשהיינו עייפים). שמש שטפה את האחו הירוק סביב האגם. אנחל הכין לנו תה מעלי קוקה, שהיה טעים להפליא. בנוסף לטעם, אנחל טען שעלי הקוקה עוזרים בהתאקלמות לגובה, ומאותו הרגע היה זה סוג התה היחיד ששתינו.

 

יצאנו לטייל באזור המחנה, ופגשנו את נעים שסיים את עשרת ימי הטרק שלו. נעים, שהיה עסוק בתגלחת, סיפר לנו בהתלהבות על החוויות שלו מהטרק, ותיאר אנקדוטות מהמסלול שעבר. הוא סיכם את מה שפיללנו לו: הכל תלוי במזג האוויר, והוסיף שחווה גשמים וסופת שלג.


 

מחנה האוהלים באגם חהואקוצ'ה (צילומים: אפרת נקש)

 

התעוררנו לבוקר קפוא. על כיסוי האוהל היתה שכבת קרח, והעשב במשטח המחנה היה מכוסה כפור. הטמפרטורה בקורדיירה הוואי-וואש בתקופה זו, היבשה והקרה, נעה בין 9 מעלות ביום למינוס 6 מעלות בלילה. במהלך היום הטמפרטורות ירדו ועלו במהירות בהבדל קיצוני בין שמש לצל. עננה קלה הספיקה כדי שהקור יהיה בלתי נסבל, עצרתי ולבשתי את מעיל הפוך שהיה תמיד איתי, כפפות וכובע פליס. כשהעננה חלפה, או השמש זרחה במלואה, או כשיצאנו מהצל לשמש ולא היינו בשיא הגובה, הרגשתי חם מדי עם המעיל, ושוב עצרתי והתפשטתי. צחקנו בינינו על מספר הפעמים שיש להתלבש ולהתפשט במהלך יום אחד.

 

זריחה מרהיבה ב-6:22

כשהגענו לאגם קרהואקו'צה (4,200 מ') ביום הרביעי לטרק, נתגלה לעינינו מראה מרהיב: ההרים המושלגים הזדקרו מאחורי האגם והשתקפו במימיו. על הדשא מצפון לאגם עמדו מספר בתי אבן מאוכלסים במשפחות, מדרום היו מספר בקתות רועים מאויישות ובפינה המזרחית - מי האגם מנוקזים למפל המוביל לנהר.

 

כשהגענו לאוהלים שלנו החל לרדת ברד קל, שפסק אחרי כמה דקות. בערב הגיעו אלינו לאוהל המטבח אביו של אנחל ואחיו מסנר (שמו הפרואני הוא יוליסס; מסנר הוא כינוי שדבק בו בגלל העיסוק בטיפוס הרים). כל בני המשפחה הם מטפסי הרים. האב, בנוסף להיותו מטפס הרים, הוא גם מדריך, חמר, טבח, ובקיצור – עושה הכל. מגיל עשר אנחל הצטרף אליו לטרקים כמוביל חמור או סוס.

 

מסנר הסביר לנו שבבוקר תהיה זריחה מרשימה שתתחיל אחרי השעה שש, תצבע את ההרים באדום, ובשעה 6:22 נוכל לצפות בשיא הצבע. מסנר ידע את השעה המדוייקת כי שהה עם קבוצתו במקום באותו בוקר. מיד נערכנו להשכמה מוקדמת. האנגלית של מסנר טובה והוא איש שיחה מרתק. הוא סיפר לנו על הילדים המקומיים שרוכבים על סוס כל יום שעתיים בכל כיוון כדי להגיע לביה"ס.

 

אנחל וגווינדור העירו אותנו למחרת בבוקר כפי שסיכמנו בשעה שש, אחרי שהרתיחו עבורנו מים. בעודנו לוגמים מהתה החם, קרא גווינדור בקול נרגש: "רוֹחוֹ, רוֹחוֹ!" ("אדום" בספרדית). זינקנו מהאוהל ורצנו במעלה הגבעה כדי לחזות בהשתקפות צבעי הזריחה באגם.

 

ריצת הבוקר היתה קשה מאוד, רק התעוררתי, האוויר היה דליל בגובה 4,200 מ', והקור מקפיא. אך המחזה היה עוצר נשימה: פסגות ההרים הגבוהים (6,700 מ') עטורי הקרחונים בערו בצבע אדום, והשתקפו במים הצלולים והרגועים של אגם קרהואקו'צה. גווינדור הציע בהתלהבות שנרד לקו המים. הוא אחז בידי, ויחד דהרנו על האדמה הקפואה לשפת האגם. התרגשתי מהמראה הנשגב, הצבעים העזים, העוצמה, ההוד וההדר של הטבע.


הזריחה באגם קרהואקו'צה

 

מפליא היה באיזו מהירות נצבעו ההרים אדום. לא בהדרגה שאני מכירה, כאשר בתחילה הפסגות אדומות, ולאט לאט יורדות הקרניים וצובעות חלקים גדולים יותר של ההר. כאן, מכיוון שהנתיב ממזרח פתוח, כשהשמש זורחת, היא צובעת בבת אחת את כל ההרים. אחרי כרבע שעה נשטפו ההרים והאגם בשמש מלאה, ולא היה זכר לצבעים המדהימים. חזרנו למאהל על העשב הקפוא, מאושרים ומרחפים. המחזה היה אדיר.

 

העפלנו לעבר הסיולה פונטה בעלייה תלולה וקשה, שבראשה תצפית מרהיבה ביופייה: שלושה אגמים בצבע כחול-ירקרק למרגלות המפנה המזרחי המתנוסס לגובה של הסיולה הגדול (6,344 מ'), וענקים נוספים. נקודת תצפית זו היתה אחד משיאי הטיול, נהנינו ממזג האוויר הנפלא שהתמזל לנו, ולא גרענו את עינינו מהמראות.

 

מטיילים ביחד

אט אט התקבצו המטיילים הנוספים שהלכו בטרק במקביל אלינו. ויקטור, מדריך פרואני בעל חזות אינדיאנית נאה, ושרה, המטיילת האנגלייה שלו; זוג הולנדי המטייל עם גרמניה והמדריך שלהם; זוג צרפתי מבוגר יותר; ומטייל בודד מאירופה עם מדריך שנושא ציוד צילום איכותי רב. 

 

תצפית מרשימה לא פחות הייתה לנו ביום השמיני, במעבר ההרים של סאן אנטוניו. בסוף העלייה התלולה מאוד ביצבצו פסגות ההרים המושלגות, עד שהתגלה מראה עוצר נשימה: הרים ענקיים עטורי קרחונים ובמרכזם לגונה חוראו בצבע טורקיז מהמם. זמן ארוך ישבנו והתבוננו במראה המרהיב.


התצפית ממעבר ההרים של סאן אנטוניו

 

למחרת יצאנו מלגונה חוראו צפונה, והגענו לסלע סימפסון, שהיה מחנה הבסיס של מטפס ההרים האנגלי ג'ו סימפסון. סיפור ההשרדות המדהים של סימפסון מתועד בספר שכתב, וסרט באותו שם: "Touching the Void". בחודש מאי 1985 יצא עם סיימון, מטפס הרים נוסף, וריצ'ארד, חבר שפגשו בלימה, כדי לטפס על המפנה המערבי של הסיולה הגדול, אליו עוד לא טיפס אף אחד לפני כן.

 

ג'ו וסיימון הגיעו ביום הרביעי לפסגה (ריצ'ארד נשאר במחנה), אולם ביום החמישי ג'ו נפל בעת שגרזינו ניתק מקיר קרח עליו ירד, הוא נחת על סלע וריסק את הברך. כל אותו היום הם המשיכו בירידה כאשר סיימון שילשל את ג'ו. אחוזי רצון להתקדם הם המשיכו לתוך החשיכה, ואז ג'ו, שלא ראה מה נמצא לפניו, השתלשל מעבר למצוק אנכי. ג'ו לא היה מסוגל לטפס חזרה לשפת המצוק, וסיימון, שעמד ללא עגינה בטוחה, לא יכול היה להמשיך להחזיק אותו. הוא ידע שבמצב זה שניהם עומדים להתדרדר אל סוף מר, ואחרי שלושת רבעי שעה בחר לחתוך את החבל. כשסיימון ירד למטה בבוקר שלמחרת, הוא לא ראה את ג'ו והיה בטוח שהוא מת. ג'ו שרד את הנפילה, ובמסע הישרדות מדהים, הצליח לחצות את הקרחון ולזחול למטה מהמורנה. הוא הגיע תשוש למחנה הבסיס באמצע הלילה השלישי להתקדמות לבדו, שם סיימון וריצ'רד שמעו את גניחותיו. הם עמדו לעזוב את המקום בבוקר שלמחרת.

 

העפלנו על המדרון עד לנקודת תצפית מעל אגם סאראפוקוצ'ה. המראה היה מרהיב. ממולנו הזדקר הירופחה הענק (6,617 מ') ולמרגלותיו האגם בצבע תכול נהדר. בשמים שטו עננים ממזרח, ועיטרו את הפסגות. ישבנו בשמש המחממת, נהנינו מהמראה הפנוראמי המפואר וראינו את מרבית המסלול שעשו ג'ו וסיימון.


שלושת האגמים מנקודת התצפית של הסיולה פונטה

 

ביום השנים-עשר לטרק העפלנו לתצפית מהר הוואקריש (6,617 מ'), ממנה נפרשו לפנינו אגם חהואקוצ'ה, ומאחוריו מי הטורקיז של אגם סולטרקוצ'ה, חבוקים בין מדרונות ההרים, כשמאחוריהם מתנוססים אדירי הרכס. הסלעים התרוממו לכיוונים שונים, במעין מערבולת גיאולוגית. עננים עיטרו את הפסגות, והמראה היה עוצר נשימה. איזה סיום מדהים לטרק מופלא. ישבנו שעה ארוכה מוקסמים מהנוף, מתנועת העננים, מתנועת הצל על הקרחונים, על האגמים ועל מדרונות ההרים.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מי הטורקיז של אגם סולטרקוצ'ה
צילום: אפרת נקש
אגם חהואקוצ'ה חבוק בין ההרים
צילום: אפרת נקש
מומלצים