על קרח דק

באחת הסצינות הזכורות והמשעשעות מסרטו של צ'רלי צ'פלין "הבהלה לזהב" (1925), מטפס הנווד הנצחי בשביל צר בהרים כשבעקבותיו מעפיל דב, מבלי שהשניים יבחינו זה בזה. זוהי, כמובן, לא הסצינה הגדולה היחידה בסרט שדומה כי הוא נע משיא קומי אחד למשנהו: צ'רלי הרעב אוכל את נעליו או נהפך לתרנגולת ענקית ומעוררת תיאבון, או כך לפחות מפנטז חברו "ביג ג'ים" (מאק סוויין) שבהיעדר מזון מפתח נטיות קניבליסטיות. כך, התשוקות האנושיות הכי אלמנטריות משמשות בעבור צ'פלין בסיס לסיטואציות קומיות מבריקות.

החורף הצפוני הקשה לא רק מוצא את הנווד מנותק מהעולם העירוני המודרני של הקומדיות הקצרות המוקדמות, אלא ובעיקר מהווה דימוי מרכזי למצב קיצוני שעמו הוא נאלץ להתמודד. עולם שבו הוא נדרש להילחם על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר: אוכל, מקלט, חברה.

"הבהלה לזהב". סיטואציות קומיות מבריקות

אבל התשוקה העיקרית שמניעה את הסרט היא, כנובע משמו, החמדנות, כשהנווד התמים והאנושי כל כך הוא, כמובן, יוצא דופן בין כל החולמים וההוזים על התעשרות מהירה באלסקה. מקור ההשראה לסרט היה הסיפור הטרגי של "משלחת דונר", קבוצת חלוצים שב-1846 בדרכם לקליפורניה נקלעו חבריה לסופת שלגים ונאלצו לאכול את בשר מתיהם כדי לשרוד. מתוך המציאות האכזרית הזו – כורי זהב רבים מצאו את מותם ברעב ובקור – זיקק צ'פלין משל על יכולת ההישרדות של האדם גם בסיטואציות הקשות ביותר.

החורף שמשמש רקע לעלילת "הבהלה לזהב" היה תובעני לא פחות. הצילומים החלו בהרי הסיירה נבאדה בקליפורניה, אך משמזג האוויר הקשה הערים עוד ועוד קשיים הושלמה ההפקה באתר חמים יותר – הוליווד, בה נבנתה עיירת כורים בגודל טבעי שכוסתה בטונות של שלג מלאכותי.

הקדים את זמנו

התמודדותו של האדם מול איתני הטבע המגולמים בשלג ובכפור הינה תמה מרכזית בסרטו של רוברט פלהרטי, “נאנוק בן הצפון" מ-1922. פלהרטי, שעסק במיפוי המרחבים הקפואים של מחוז מפרץ הדסון בצפון מזרחה של קנדה, נטל עמו באחד ממסעותיו ציוד הסרטה ותיעד באמצעותו את אורחות חייהם של האינואיטים, תושבי האזור.

"נאנוק בן הצפון". חלוץ הסרטים הדוקומנטריים

הגרסה הראשונה של החומר הערוך (מתוך כ-12 שעות שצולמו) עלתה בלהבות, ואולם פלהרטי לא נואש. הוא הצליח להשיג מימון מחברה לייצור פרוות ויצא פעם נוספת צפונה, שם צילם במשך שנתיים את מה שיירשם לימים כחלוץ הסרטים הדוקומנטריים.

"מי ירצה לראות סרט על אינואיטים, שאין בו לא כוכבים ולא סיפור", היתה תגובתם של מפיצי הסרטים בניו יורק שדחו את פלהרטי בזה אחר זה. הסרט-מסוג-חדש זה אפילו לא הוגדר כדוקומנטרי, שכן המושג (ביחס לקולנוע) נטבע רק ארבע שנים מאוחר יותר. חברת "פתה" הצרפתית נטלה אותו לבסוף תחת חסותה והשאר היסטוריה – "נאנוק" התקבל בהתלהבות ביקורתית והפך להצלחה מסחררת. קולנוע חדש נולד.

הקור העז והמרחבים הלבנים לא היו אלא עוד גיבורים בדרמה הרומנטית הגדולה שייצר פלהרטי – הדרמה של ההישרדות. הוא חש נפעם נוכח הפשטות וההרמוניה שבהן חיים האינואיטים עם הטבע, שהוא בה בעת האיום העיקרי על קיומם. שנתיים אחרי הפקת הסרט נאנוק, שהפך בינתיים לדמות מפורסמת ברחבי העולם, מת מרעב בעת מסע צייד.

גישה רומנטית זו של פלהרטי הכתיבה במידה רבה את אופיו של הסרט – בני

האדם הם התגלמות הטוב עלי אדמות והעולם המתואר בו הוא במידה רבה מאוד עולם שלא היה קיים באמת (גיבוריו חיו, התלבשו וצדו באופן ששחזר מנהגי עבר רחוק), ודימוייו עוצבו כמעין פנטזיה אידילית של בן המערב.

אך אי אפשר לסיים סקירה חורפית מבלי להידרש לסרטיו של תיאו אנגלופולוס, הגאון היווני, שעיצב כמה מהתמונות החורפיות היפות והפיוטיות בתולדות הקולנוע. בסרטי הנדודים שלו, ובהם "מסע השחקנים" (1975), “נוף בערפל" (1988) ו"המבט של אודיסיאוס" (1995), הוא נדרש לנופיה המושלגים והגשומים של ארצו כדי לבנות דימויים תיאטרליים ומיתיים עוצרי נשימה, ותחושה כבדה של תלישות וניכור. חורף נצחי שאחריו אין עוד יום.

לכתבות נוספות בפרויקט "אל ארצות הקור":

• סצנות השלג הטובות ביותר בטלוויזיה 
• המוזיקה הנורדית, לא מה שחשבתם
• האמא של המומינים
• מצעד הסלבס שמקררים אותנו