החלטתי לבדוק באופן אישי את עניין נערות הליווי
הצטיידתי במזומן, קונדומים, ספר (למקרה שיש תור) וחפיסת שוקולד (כדי שאצטייר כבחור חביב במיוחד). מפאת צנעת הפרט אני לא יכול לגלות לאן הלכתי, אבל כבר בשיחה הטלפונית חשתי שביני לבין נערת הליווי יש כימיה ממש טובה. למבוגרים בלבד
האמת העירומה כתבה כאן לא מזמן בנושא נערות הליווי, כרטיסי הביקור שלהן ומכוני העיסוי. החלטתי לשים את נפשי בכפי ולחקור את הנושא מקרוב - ללכת לנערת ליווי.
מובן שלא הלכתי בלי לערוך סקר קטן. שאלתי את אבא שלי איזה מקום הכי מומלץ, והוא נתן לי שלושה כרטיסי ביקור של מקומות שלדעתו היו מובחרים. שני כרטיסים נוספים לקחתי משמשות של מכוניות שחנו ליד הבית שלי, ובתור בחור הגיוני, החלטתי לבחור במקום שמציע את הכרטיס עם הבחורה הכי יפה.
בכלל, העניין הזה שבכל פעם שנכנסים לרכב, מוצאים על החלון תקוע כרטיס ביקור של נערת ליווי, מאוד סיקרן אותי. חשבתי לעצמי מיהו אותו אלמוני שקוף שאף פעם לא רואים מתי הוא מניח את הכרטיסים האלה. נזכרתי בשיר "מכופף הבננות" של אריק אינשטיין וחשבתי שייתכן מאוד שאותו אחד שמושך את הפטמות בלימונים עובד בשעות הערב עם כרטיסי הביקור במכוניות.
נערת הליווי היפה ביותר חייכה אלי מהתמונה בשדיים חשופים וליקקה לעצמה את השפה העליונה בחושניות רבה. על הכרטיס היה כתוב: " ליליפוט - מכון עיסוי חדש ואקסקלוסיבי המעניק רוגע והרפיה".
לא איבדתי את העשתונות. הצטיידתי במזומן, קונדומים (בטח היא חוסכת ויש לה משומשים), ספר קריאה (למקרה שיש תור) וחפיסת שוקולד (כדי שאצטייר כבחור חביב במיוחד). מפאת צנעת הפרט, אני לא יכול לגלות לכם לאן הלכתי בדיוק, אבל כן אוכל לומר שכבר בשיחה הטלפונית חשתי שביני לבין נערת הליווי יש כימיה ממש ממש טובה.
"אני מתקשר בקשר למודעה...", אמרתי בקול נבוך מבוייש ומתחנחן.
"כבר היית כאן פעם ?" שאלה, והרגשתי שהיא מתחילה להיפתח אלי.
"לא לא... ממש לא... אני לא כזה...", גמגמתי, "זה הכל בשביל תחקיר שאני עושה, לטור ב-ynet..."
"מה ?"
"לא חשוב", השבתי, "הייתי מעוניין להגיע... זו את שמצולמת בכרטיס הביקור? הבלונדינית המדהימה עם השיניים הצחורות?"
"כן כן...", אישרה, "מובן שזו אני, ויש כאן עוד שתי חברות שלי שגם הן דוגמניות... מתי אתה רוצה להגיע מאמי?"
"עכשיו זה בסדר? את בטוחה שאני לא מפריע?" הרסתי אותה עם הנאיביות המבוישת שלי.
"עכשיו זה מצויין", אמרה, "אני מחכה לך מתוק... תגיע לרחוב השיקמה 8, קומה שניה, מדרגות מאחורי הבית, על הדלת כתוב ליליפוט בע"מ",
"יש לי עוד שאלה, ברשותך", הוספתי, "יש אצלכם עוד בנות, שהן לא דוגמניות?"
"איזו שאלה! בוודאי!", השיבה, "יש לנו עורכות דין, טייסות קרב וחברות כנסת לשעבר... אתה רק צריך לבחור".
"מצויין!" שמחתי, "ותגידי... יש לכם אולי גם חברת כנסת בלונדינית עם צמות, שהיא גם חברה בוועדת חוץ וביטחון?"
"יש הכל חמוד, רק תגיע... אצלנו תוכל לעשות עד שני אקטים ללא הגבלת זמן".
"אקטים?", שאלתי, "מה זה אקטים?"
"זיונים חמוד. אקטים זה זיונים. אתה יכול לזיין כאן פעמיים. אנחנו עושות הכל פרט לאנאלי".
מיהרתי להתגלח ולהתקלח ובישמתי את עצמי קלות. לאחר כחצי שעה הגעתי למקום וטיפסתי בהתרגשות לקומה השנייה. ברגע שהושטתי את ידי לדפוק על הדלת, היא נפתחה, ומהפתח יצאה דמות מוכרת. חצי שנייה הספיקה לי כדי לזהות את יהושע פרידמן, שהיה המנהל שלי בתיכון. הוא יצא בראש מורכן ונראה שהוא מנסה להפוך עצמו לשקוף. הרגשתי שאני חייב לסייע לו להתגבר על המבוכה ולהתמודד בצורה יותר טובה עם האמת.
"פרידמן! איזה קטעים לראות אותך כאן! אני לא מאמין!"
"פרידמן!!!" צעקתי לעברו, טפחתי על שכמו והרמתי באצבעי את סנטרו כדי שמבטינו ייפגשו, "איזה קטעים לראות אותך כאן! אני לא מאמין... לא השתנית בכלל! כמה זמן עבר מהתיכון... איך היה לך? אל מי כדאי ללכת?"יהושע פרידמן הביט בי, ואז אחז בצד השמאלי של חזהו והתנדנד. העיניים שלו התהפכו, וחשתי שהוא מנסה לומר לי משהו. הוא התיישב על הרצפה ופיו נפער כפה של דג שמנסה לנשום מחוץ למים.
"תנוח קצת ונדבר אחר כך. אני חייב להכנס. יש לי תור", אמרתי.
דפקתי על הדלת, ולאחר חמש שניות הציצה לעברי עין מהעבר השני.
"זה אני! אודי!" קראתי לעברה בשמחה, "דיברתי איתך לפני חצי שעה בטלפון. זה אני שקבע תור לזונה!"
שמעתי מאחוריי חבטה והבנתי שפרידמן החליט לרדת במדרגות בצורה קצת פחות מקובלת. תמיד הוא היה מנהל בעל חשיבה מקורית ויצירתית, עוד מאז שתלמידי קבוצת "ברוש" השתינו לו על היומן והוא הזמין את כל ההורים והכין להם תה מדפי אותו יומן.
הדלת נפתחה ובפתח עמדה אשה די מבוגרת, שהזכירה לי את המטפלת הראשונה שלי בבית הילדים.
"שלום לך!" אמרתי, "אני מבין שאת אמא של הזונה..."
"שששש.... תכנס מהר ותהיה בשקט", גערה בי, "אנשים שומעים כאן הכל..."
היא הובילה אותי לחדר צדדי וחשוך, שבתוכו ישבו עוד שני ממתינים, ונעלמה. התיישבתי והבטתי בסובבים.
"שלום חברים!", אמרתי בידידות רבה, "אתם מחכים לזונה? מי אחרון בתור?"
אחד מהם, שמן ומיוזע, הביט בי באותו המבט שהביט בי קודם לכן פרידמן. השני הריח מפחמים והיתה לו חולצה עם כתובת בערבית. הבנתי מיד שהוא הגיע כדי לחוש בעצמו את טעמה של תחושת הכיבוש. האמת שדי קינאתי בו. הוא ייצא מכאן עם חוויה כפולה. גם ישכב עם אשה וגם יוכל לדמיין שאח שלה החייל הוא זה שבדק אותו במחסום הכניסה מטול-כרם.
"מישהו רוצה שוקולד פרה?" שאלתי והוצאתי את החפיסה שהיתה לי בכיס, אבל אף אחד לא ענה. ניסיתי לפתח איתם שיחה ידידותית, אבל זה לא הלך. ככה ישבנו כעשר דקות, ואז נכנסה לחדר שוב האמא של הזונה. היא פנתה לבחור הערבי והזמינה אותו לבוא אחריה. הם יצאו מהחדר ואפשר היה לשמוע אותה שואלת אותו: "מה שלומך סובחי? תרצה גם היום לשחק באיטבח-אל-יהוד?"
הבנתי שכאן השמיים הם הגבול. הגעתי למקום הנכון. בעודי מהרהר, נכנסה לחדר מישהי חדשה, גבוהה וחטובה בצורה מושלמת. היא לבשה חצאית קצרצרה ופנתה אל השמן: "אתה יכול לבוא אחריי..."
השמן דידה אחריה, נרגש ומזיע, ואני רק חשבתי, בעודי לועס קוביית שוקולד, איך זה שבחורה כל כך יפה ונשית יכולה להפיק מגרונה קול כמו של רפי גינת.
הרגשתי את משק כנפי ההסטוריה חולף בחדר
קול נשי ורך קטע את מחשבותי. בפתח החדר עמדה הבחורה מהתמונה. טוב נו, לא ממש, אבל די דומה לה. טוב נו, לא דומה לה בכלל. עמדה שם בחורה מלאה שלבשה חלוק דק ושקוף והביטה בי במבט אטום. היא אפילו לא דיברה. רק עשתה לי תנועה עם האצבע, כמו שעידן מיליצ'ר אומר שצריך לעשות בשביל למצוא את נקודת הג'י. הנחתי את העיתון בצד והלכתי אחריה. "אני הולך לשכב עם זונה!", חשבתי לעצמי. הרגשתי את משק כנפי ההסטוריה חולף בחדר, או שאולי היה זה ריח הבושם הזול שנדף ממנה?
היא הובילה אותי לאחד החדרים וסגרה את הדלת. מיד אחר כך ניגשה אלי והחלה לקלף ממני את הבגדים. רק כשהייתי עירום לחלוטין פרט לגרביים, נזכרתי שאני חייב לשאול אותה מספר שאלות עבור התחקיר ל-ynet. הוצאתי מכיס המכנסיים שהיו תלויים על אחת הכורסאות את הפנקס והעט שלי וחזרתי לשבת. לצערי, מרוב התרגשות נכנסתי עם הזרת של רגל ימין ברגל הכורסה. צווחתי והחלתי לעשות מה שאני תמיד עושה במצבים כאלו - לרקוד על רגל אחת.
היא הביטה בי והחלה לצחוק. הרגשתי ששברתי בו זמנית גם את הקרח וגם את הזרת. סיפרתי לה שאני נציג של ערוץ יחסים שעושה תחקיר על נערות ליווי וזונות. הוספתי שאני מעוניין לדעת עליה כמה שיותר. איך היא הגיעה למקצוע, כמה שנים לומדים את זה ומהם הרגלי הסקס של הגברים הישראלים המגיעים אליה.
היא התחילה לספר לי הכל. בהמשך הכינה לי כוס תה והתיישבה לידי. ממש התחברנו. קראו לה שוש והיא סיפרה לי את כל סיפור חייה. ככה קישקשנו במשך כשעה, ואני הרגשתי איך אני הולך ומתאהב בה. גם היא, לדעתי, חשה את אותן תחושות. סיפרתי לה שאני אוהב מאד לשחות, שאני מנוי על הירחון "סוסים וכלניות" ושאמא שלי היא מורה לטבע. היא סיפרה לי שהיא פקידה בביטוח הלאומי, ושהיא ועוד כמה מחברותיה עושות כאן השלמת הכנסה. אמרה שהיא אוהבת מאוד לרקוד ריקודי עם ושהדוד שלה היה פעם ראש עיריית צפת.
פתאום שמתי לב שפרט לגרביים אני לא לובש כלום. ככה זה כשאתה תחקירן מקצועי. שום דבר לא יפריע לך למלא את המשימה. דבר אחד היה ברור - ככל שהפנקס שלי הלך והתמלא, כך גם הרגשנו שוש ואני שאנחנו מתאהבים.
בשלב מסויים היא אמרה לי שיש עוד אנשים שממתינים לה בחדר ושאבטיח לה שאבוא שוב. נישקתי אותה על הלחי והבטחתי. כשהתלבשתי נזכרתי ששכחתי לשכב איתה וצער רב הציף אותי. איך אחזור לקוראים עם תחקיר בלתי מושלם? מה יגידו העורכים? ואיזו פואנטה בכלל תהיה לסיפור הזה אם לא יהיה בסופו סקס?
צלעתי לי החוצה לאיטי. הכאב באצבע היה נורא. כשירדתי במדרגות ראיתי אורות מהבהבים של אמבולנס. שני חובשים העמיסו את פרידמן המנהל לתוך האמבולנס, ולפי הקצב האיטי שהתנהלו, הבנתי שלא היה הרבה מה לעשות.
הגעתי הביתה, התקשרתי למערכת ynet וסיפרתי להם שיש לי סיפור בלי סוף. את העורכים זה לא עניין.
"או שתדאג לסוף כמו שצריך", הבהירו לי, "או שתלך לחפש את החברים שלך".
אז דאגתי לסוף. סוף מהסרטים. המשכתי להפגש עם שוש עוד מספר פעמים. התחלנו לצאת באופן קבוע, ולאחר חודשיים של היכרות החלטנו להתחתן. הייתם מאמינים? בסוף אולי יהיה כתוב שזה סיפור בדוי ושכל קשר בין הדמויות למציאות הוא מקרי בהחלט. אל תאמינו לשטויות האלו! דעו לכם שהכל אמיתי ושהאהבה תמיד מנצחת.
היא סיפרה שהיא אוהבת מאוד לרקוד ריקודי עם
צילום: index open
מומלצים
