היא גבתה ממני מידי יום מחיר על הבגידה
היא נשכה את כף ידי עד זוב דם כשעקרתי בכוח מפיה 20 כדורים שניסתה לבלוע. כעבור חצי שעה השליכה לאש את כל מכתבי האהבה מכל השנים ואת כל התמונות שלנו, מול העיניים שלי, מאות תצלומים וסרטי צילום של שנות חיים משותפים רבות כל כך, בלי שתהיה לי הזכות להגיב. מתוך הספר "הייתי מאחוריך"
אחרי לילה לבן שבו נצמדתי לרגליה והתחננתי בפניה שתסלח לי ושתרצה בי שוב לכל החיים, אחרי לילה לבן ספוג בדמעות ובצרחות הייאוש שלה, לא הלכתי לעבודה במשך עשרה ימים, כדי לא לעזוב אותה ולו לדקה. השגחתי עליה יום ולילה, צנוף לכדור ורובץ על הרצפה, לרגלי המיטה בחדר האורחים שאליו העבירה את כל חפציה, לא ישנתי עוד, ארבתי לכל תנועה ותנועה שלה בשנתה, כשהתעוררה נמתחתי כמו קפיץ והמתנתי למילים הראשונות שתוציא מפיה כשאני מביט בה מלמטה, השפלתי את עיניי כשהורתה לי בעיניה לא להסתכל בפניה, הנהנתי באילמות מחשש שצליל קולי יפגע בה, ביקשתי ממנה רשות לדבר אליה, יצאתי כשפקדה עלי לצאת, מטעמי צניעות לא העזתי להביע את שמחתי כשביקשה ממני להישאר ולארח לה לחברה, המתנתי להוראות שלה כשאני פוסע הולך ושוב במסדרון, מטעמי צניעות לא העזתי לנוח על הספה בסלון, לא העזתי להדליק טלוויזיה, לא העזתי לפתוח ספר, לא העזתי לחשוב על עצמי ולו לרגע, לא העזתי אפילו להסתכל על עצמי במראה, כל כך חסר צניעות נראה בעיני הפרצוף המסואב של מבזה האשה ואם המשפחה, הייתי מקבת' לאחר רצח המלך, הרגתי את התמימות וגרמתי לעצמי לשלם על כך מחיר כבד.
נשבע לך, אני לא מגזים, זה נכון, מאותו רגע והלאה חייתי במשך חודשיים וחצי במסירות נפש מוחלטת, מסירות שגובלת במזוכיזם, וחשבתי שזה נורמלי, נורמלי לאסור על עצמי לבכות או לצחוק בנוכחותה, שזה נורמלי להיות חרא נרמס, נורמלי לא להשליך את עצמי מתחת לגלגלי המכונית הראשונה שנקרית בדרכי מתוך כבוד לסבל שלה, נורמלי לשמוע אותה אומרת לי: "יש רק דבר אחד שיכול להרוס לך את החיים כפי שהרסת אתה את שלי: שאתאבד. אבל אני לא מתכוונת לתת לך את התענוג הזה".
הייתי מוכן לכל ההשפלות, לכל המכות
חשבתי שזה הרע במיעוטו שהיא נוהגת בי כמו בכלב, לא ידעתי מה עוד לעשות, היא היתה הגבירה הזועמת שלי, שמעתי אותה בוכה ומושכת באף שעות ארוכות מאחורי קיר החדר שלה וזה גרם לי לרצות למות, הייתי מוכן לכל ההשפלות, לכל המכות, למען יד רחומה שתונח על שערותיי או על לחיי, למען חיוך פשוט. ולכן, החל מאותו ערב דרמטי, היא כפתה עלי באיום בסכין מטבח לשפוך דרך הטלפון קיתונות של גידופים על הזמרת, שאת הרגליים שלה התכוונה ללכת ולשבור במכות מכוש כשתתייצב בבית המלון שבו היא מתאכסנת, אם היא עדיין בעיר.
לכן, למחרת בבוקר, היא נשכה את כף ידי עד זוב דם כשעקרתי בכוח מפיה 20 כדורים שניסתה לבלוע בחדר שלה. למעשה, כעבור חצי שעה, היא השליכה לאש את כל מכתבי האהבה מכל השנים, את המכתבים שלי אליה ואת שלה אלי, ואת כל התמונות שלנו, מול העיניים שלי, מאות תצלומים וסרטי צילום של שנות חיים משותפים רבות כל כך בלי שתהיה לי הזכות להגיב.
למעשה, כעבור יומיים, היא טענה במשך 20 דקות תמימות את בתנו בת השש, שלא היה לה שום מושג על המתרחש עד לאותו רגע, במסרים שנועדו לי, כמו: "אבא, אמא ביקשה ממני לשאול אותך מה שלום גאסי", "אבא, אמא שואלת מתי אתה מתכוון להיפטר מהמטרדים ולפנות מקום לגאסי", "מה זה להיפטר מהמטרדים, אבא?" "וחוץ מזה, אבא, מי זאת גאסי?"
הכריחה אותי בצרחות לקום מהאסלה
ולמעשה, בשבת הבאה, בארוחת הצהריים, אחרי שנאלצתי להקשיב במשך כל שעות הבוקר, בשרשרת, לשיר עצוב ששמו מה עוללת לי, שמספר על בחור שבוגד בבחורה שלו, היא טלפנה לחברה שלה וביקשה ממנה לקחת את הילדים, וברגע שהילדים יצאו עם החברה, ברגע שהיא ואני נותרנו לבד בבית, בלי עדים, היא כיבתה את הקומפקט-דיסק והתחילה לתופף בדלת השירותים שבהם הסתגרתי, הכריחה אותי בצרחות לקום מהאסלה על אף שלא סיימתי לחרבן, צרחה עלי לפתוח את הדלת תכף ומיד ואני פתחתי, פתחתי משום שלא הייתי מסוגל להמרות את פיה וגם משום שלא הייתי רגיל להמרות את פיה של אלכס, גם לפני שהסיוט התחיל.
פתחתי אם כן את הדלת כשאני תוהה במקצת מה קורה, המכנסיים הפתוחים עדיין בידי, ואז ראיתי אותה, הפנים שלה היו מעוּותים והיא החזיקה ביד מוט מטאטא מאלומיניום שאותו תלשה מהמברשת. הפנים שלה היו מעוותים משנאה, היא לפתה את מוט המטאטא בכל כוחה באגרופה ואמרה לי, ספוגה כולה באותו שיר שחזרה והשמיעה בטח 40 פעם בין השעות תשע לשתים-עשרה, היא אמרה לי, כשעיניה ופיה מעוקמים עד כדי כך שלא היה אפשר לזהות אותה והמראה שלה גרם לי לחשוב: "בעצם, אתה לא מכיר את אלכס, בעצם, אשתך זרה לך", היא אמרה לי: "תתכונן, עכשיו תורך לשלם".
ובבת אחת הבנתי מה מצפה לי, הלב שלי לא פעם בחוזקה כפי שהיה אמור לפעום, כיוון שמן הסתם ידעתי כבר בתוך תוכי, כיוון שמן הסתם ציפיתי באופן חייתי למה שעתיד לקרות, מן הסתם ציפיתי לזה באופן מודע פחות או יותר במשך כל השנים, למה שעמד להתגשם כאן, למצב שסימן את מהות הזוגיות שלנו למן ההתחלה: השבריריות הצופנת אלימות שלה מול האשמה הצופנת פחדנות שלי.
לא ניסיתי לגלם את החף מפשע
ובכן, בכלל לא העליתי על דעתי לסרב לה, לא ניסיתי לגלם את החף מפשע, לא הצגתי שום שאלה, רכסתי בנחת את המכנסיים, פסעתי לקראתה ואמרתי: "אני מוכן", חשקתיי שיניים והיא מיד התחילה להרביץ לי בפתח חדר האמבטיה שלנו, במוט שלפתה חזק כל כך שאחר כך היו לה שלפוחיות במשך ימים רבים, היא התחילה להכות אותי במלוא המרץ ובכל הכוח על העורף שלי ועל הצוואר, בלי הפסקה, במלוא קומתה של שחיינית מקצועית, היא חבטה בי כמו משוגעת ברגליי, במותניי, בגבי, היא כיוונה כאחוזת דיבוק לאשכים, לפרצוף, ועם כל מכה שהנחיתה עלי היא המטירה עלי קללות כמו "טינופת", "זבל", "גוש חרא", "כולך חרא", "חתיכת טינופת", "מגיע לך להתפגר כמו חרא עלוב", "שיחרבנו לך על הפרצוף, זה מה שאתה שווה", ואני הנחתי לה לעשות בי כרצונה, מפוטם מדי באשמה מכדי לחוש את המכות והגידופים, דוחה מעלי את הכאב, מתמקד בשריקת האוויר שנבלע בתוך צינור האלומיניום ואומר לעצמי בכל פעם שעיניי נתקלו בעיניה הרושפות זעם מאחורי המוט: "למעשה, התחתנתי עם משוגעת".
ואחרי שלוש או ארבע דקות, כשמוט המטאטא נשבר לשניים תחת המגע החוזר ונשנה עם העצמות שלי, אחרי שהשליכה את שתי החתיכות בפני, היא הוציאה מהשקע את מנורת העץ הקטנה שעל המכתבה שלי וריסקה אותה עלי, שוב בפנים. המכה היתה חזקה כל כך, שהמנורה והאהיל התנפצו שניהם בבת אחת, לא הרגשתי כאב, עד כדי כך התנועה שלה היתה רבת עוצמה ושלמות. באותה תנופה היא אספה מהרצפה, יחד עם השברים, גם את החוט הלבן עם התקע בקצהו והתחילה להצליף בי, היא הצליפה במשך שתיים-שלוש דקות ארוכות נוספות עד שגם התקע ניתק מהחוט מרצף המכות, ואז החליטה לרסק לי את הפרצוף עם החוט הגלוי כשהיא צורחת שאין לי זכות להתגונן, שהיא צריכה לעוות את פני המלאך שלי כדי שנשים לא יוכלו עוד לעולם לאהוב אותם.
הנה, תראה את הצלקת השקופה מתחת לרקה, כאן, רואה, כאן, אתה רואה אותה באור? אלה העקבות של הצלפה אחת בחוט חשמל שהצליחה טוב יותר מהאחרות, את החותם הזה נשאתי במשך חודש, וכדי להגן על אלכס סיפרתי לכולם שענף נתקע לי בפרצוף, בגינה. ורק הודות לאלוורה הצלחתי להיפטר ממנו. היא מצוינת לצלקות, האלוורה, אתה יודע? ואז, כשגם החוט בתורו היה מגואל בדם והיא לא יכלה להחזיק אותו בכף ידה בלי שיחליק, היא הכניסה לי שתי ימניות מצלצלות בלסת, היא הפילה אותי ארצה באגרוף אחד בבטן וסיימה איתי בבעיטות בסנטר, בגב ובקודקוד.
במשך כל הזמן הזה סירבתי כמו אידיוט להתגונן, היא רצתה שהפנים שלי יעוּותו ושאמות, ואני, מקופל לשניים על הרצפה, קצר נשימה בגלל המכה בבטן, בפרצוף מנופח ומפוספס, עם גבה ימנית שסועה וחולצת טי קרועה ומוכתמת בדם, חשבתי שזה מגיע לי, חשבתי שמותר לה לנהוג בי כך, כי אני בסך הכל חתיכת חרא, ולכן הייתי מוכן למות ולוותר על פני המלאך שלי.
"לך תעשה אמבטיה טובה ואני אטפל בך"
וכאשר אחרי שבע או שמונה דקות היא אכן הגיעה למסקנה שהפרצוף שלי לא דומה לכלום והחליטה שקיבלתי את שלי, היא הפסיקה להרביץ, היא התעשתה, היא השתהתה במשך 30 או 40 שניות, וכשהבינה ללא ספק שהרחיקה לכת קצת, היא אמרה לי בשלווה: "יפה, עכשיו שאנחנו שווים, לך תעשה אמבטיה טובה ואני אטפל בך".
ואני, אין לך מושג כמה הייתי מאושר, שהיא מדברת אלי בחביבות כזאת, שהיא מסבנת אותי בידיים חשופות באמבטיה, שהיא סופגת בצמר גפן, בבטאדין ובמי חמצן את השריטה המדממת שלי ומורחת בִּיַאפין על החבלות שלי, אין לך מושג כמה הודיתי לה על כך שהואילה להכריז שאנחנו שווים, אמרתי לעצמי אפילו שיצאתי בזול בהתחשב במפלצתיות שלי ושהייתי מוכן לספוג פי שלושה אם היה צורך בשביל להגיע לאותה תוצאה. כזה היה הלך הרוח שבו הייתי, הנה, הסצינה הזאת מסכמת לך לא רע את המצב המעורפל שבו הייתי, וגם לי. אני נשבע לך, אין אף מילת שקר בכל מה שסיפרתי לך עכשיו, שום הגזמה.
לא עשיתי ולו טעות אחת במשך החודשיים הבאים, גם על זה אני נשבע לך, שום טעות, הנמכתי את עצמי לגובה הרצפה, צייתּי כמו כלב מוכה שחין, הייתי עלוב ונדכא למענה, אבל ללא הועיל. כבר למחרת בבוקר נשכחו הפוגרום בחדר האמבטיה וה"עכשיו אנחנו שווים", שום יד רחומה לא הונחה על ראשי או על לחיי, שום חיוך. צפיתי בה בתקווה לאיזו התפתחות, לאיזו הקלה, אבל היא לא היתה מסוגלת לסלוח לי על כך ששקלתי בגלוי במשך 20 דקות לעזוב אותה למען איזו חובבנית, פשוט לעזוב אותה. היא נזקקה לי בתור עֵד ובתור שעיר לעזאזל לסבל שלה, היא גבתה ממני מחיר בעבור הבגידה מידי יום וכמיטב יכולתה – אתה מכיר את אלכס – לכן זה לא ממש עניין אותי, הבית של אבא שלי על הגבעות, אדרבה, זה עניין אותי כקליפת השום, רומנצה ואיטליה. רק אמרתי בלבי שעבר זמן רב מאז שראיתי את אבא שלי, את אשתו ואת אחי הקטן, שהיה פשוט יותר אילו גרו בצרפת ושעלי להתארגן עם מיליארדי הפגישות וארוחות הצהריים בפריז כך שאוכל להרשות לעצמי את הסופשבוע הזה באיטליה. אפילו לרגע אחד, כמובן, לא עלה על דעתי שבערב בואי לשם, כל מהלך חיי עומד להשתנות.
"לחטוף את החיים בפרצוף" - ראיון עם ניקולא פארג בערוץ תרבות
- מאמרים, טורים וסיפורים בנושא התמודדות עם בגידה
לפנייה לכתב/ת 
