המעסיק אמר לי: זאת לא את, זה אני

הנחתי את הספר ואמרתי: "בדיוק בזמן, באמת הגזמתי הערב". הוא שאל אם בא לי קפה. הצטרפתי אליו והלכנו למטבח.

הוא הכין קפה לשנינו, זכר שאני שותה עם סוכר וחצי, חום. חזרנו לחדר, הייתה שתיקה נעימה, מוכרת. התחלתי לסדר את השולחן, להעביר דברים למדפים. הוא הביט בי והיה נדמה שהוא רוצה לומר לי משהו. חייכתי אליו בשאלה, הוא המשיך לשתוק. נראה היה לי שהוא מהסס.

הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שאין מה לשאול. אם הוא בא להגיד משהו - הוא יגיד לבד. ואז, לפתע, כאילו הגיע למסקנה סופית עם עצמו, ביקש שאשב. התיישבתי. הוא הישיר מבט לעיניי, כעכע בגרונו, ואמר לי: "שרון, קודם כל את חייבת להאמין לי, זה לא את, זה אני".

סיפור אהבה? לא בדיוק

בימים כתיקונם, כך יכול היה להתחיל סיפור פרידה קורע לב של זוג אוהבים, או שיחת גילוי מפתיעה מצד בעל בוגדני.

אך לצערי, בימינו, היה זה מפגש הפיטורין שלי. המנכ"ל שלי פיטר אותי ביום ראשון בערב, ומאותו רגע ועד לכתיבת שורות אלו ממש עברתי חוויות רגשיות, משפחתיות וחברתיות שקצרה היריעה מלהכיל.

אז נכון, זה לא אני - זה בטוח. אני עובדת טובה, מוכשרת, מנוסה בתחומי, מקצועית ויעילה, אהודה וחכמה... זה הוא.

זה הוא שכבר לא יכול לשלם לי את המשכורת שלי. זה הוא שכל כך מפחד שהחברה שלו לא תעמוד בהתחייבויותיה הרבות, בתשלומי הריבית על האג"ח, החזרי הלוואות לבנקים ולמלווים השונים, תשלומים לספקים ולקבלני משנה, תשלומי משכורת שוטפת לעובדים... כל כך מפחד שהוא מצמצם את מציבת העובדים למינימום ההכרחי.

זה הוא, שבסתר לבו מפחד שאם לא יקרה לו נס ממש ממש גדול בחג חנוכה הקרוב, הוא בסוף גם לא יוכל לשלם לצהרון של הבת שלו.

יו"ר אגודת בת היענה

וככה התחילה ההתמודדות הפרטית שלי, שרון לוין מתל-אביב, עם המשבר הכלכלי הכלל עולמי. זה התחיל כשהבנתי שלי ולאגודת בנות היענה שהקמתי לפני מספר חודשים אין עוד כל מצע משותף, וכי עלי להודיע על פרישתי מהאגודה לאלתר.

כי פתאום הבנתי: אני, שהכחשתי מכל וכל את קיומו של משבר כלכלי אמיתי, אני, שהפצתי את כללי האגודה לפיהם: "אל תחשוב מיתון, אל תגיד מיתון, אל תתנהג מיתון - לא יהיה מיתון" (נורא פשוט). אני שטענתי במרץ כי עסקינן בפיקציה יציר התקשורת, כדור שלג וירטואלי חובק עולם, ושבידינו, אזרחי הכדור כולו, היכולת לעצור את התדרדרותו.

אני, הבנתי.

הבנתי שטעיתי כשחשבתי בתמימותי, שאני הקטנה אוכל לו, למשבר הגדול הזה. הבנתי שטעיתי, כשהאמנתי שניתן למנוע את התרחבות המשבר דרך פסיכולוגיה אנושית פשוטה. למעשה, בחודשים האחרונים, טרם פיטוריי, הפכתי לסוג של מיסיונרית, נביאה בעירה, המטיפה את משנתה לסובבים אותה השכם והערב.

הסברתי לכל מי שרצה לשמוע, ובעיקר למי שלא, שהם חייבים להפסיק להדק את החגורה, להפסיק לבטל חופשות, להפסיק לנסוע רחוק יותר ויותר לסוּפּר הכי זול, ושהם ממש חייבים לבצע את השיפוץ שכבר החליטו לדחות.

כי באמת ובתמים חשבתי, והאמנתי, שמספיק שמורן תמשיך ללכת למספרה בכל יום חמישי, ואיתי ונוגה ישפצו את הבית כמו שתיכננו, וטלי תטוס לחופשה שהזמינה בהפתעה לבעלה, ואני אמשיך לרדת לסופר מתחת לבית ולקנות כל יום שמונה מוצרים ב-200 שקל, בכדי שנעזור לסוכן הנסיעות, לספר, לשיפוצניק ואפילו למתיו ברונפמן לשמור על יציבות המכירות וההכנסות שלהם.

הם, בהתאם, ימשיכו לרכוש חומרי גלם ומוצרים נלווים מהמפעלים והיבואנים השונים, ויספקו עבודה לעובדיהם, שימשיכו גם הם לרכוש ולטוס ולבנות... ממש כשם ש"כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". כמעט שהזמנתי 2,000 סטיקרים כאלו, לחלק לשכנים בחנוכה. מזל שפיטרו אותי בזמן. בדיוק בזמן כדי שגם אני, יו"ר אגודת בנות היענה, אואיל לשלוף את ראשי מהחול, להביט ימין ושמאל, ולהבין. ולהפנים. וממש ממש להילחץ.

כי המשבר הזה שכולם מדברים עליו שהתחיל אי שם בארצות הניכר, ונראה היה שהוא ימשיך להיות הבעיה של הדודים מאמריקה בלבד, כבר מזמן הגיע אלינו, ותפח והלך, וכבר מזמן מזמן הייתי צריכה להבין את זה, לזנוח את משנותיי הסוציאליות-כלכליות באספמיא, ולהתחיל להדק בעצמי, ובגדול.

הקו האדום הדק

אתם חייבים להבין - אני ממש לא בחורה מפונקת, לא גדלתי בבית עשיר, ובעלי הוא איש תוכן ואמנות, לא איל הון וגם לא בקירוב. עד האירוע חיינו בנחת מהמשכורות השוטפות של שנינו, מה שנקרא מהיד לפה. כמה שהכנסנו בחודש - הוצאנו, לפחות. והיה לי טוב, שיחקתי ב"יש לי". נוגעת תמיד בקצה המסגרת של האוברדראפט בבנק מהצד התחתון שלו, נוגעת לא נוגעת בקו האדום - זה שכשמגיעים אליו הבנק מתקשר - אבל נהנית.

ושלא תחשבו - למדתי, התחתנתי, נסעתי, חזרתי, השתלמתי, עשיתי שני ילדים, התקדמתי - אבל הכל ככה, בכיף, בלי לחשוב הרבה, בלי לדאוג מהשוטף. סוג של תפיסת חיים שכזו - שיהיה בסדר.

ואני לא מדברת על נסיעות לקאריביים או קניות פרועות בכיכר המדינה. ממש לא. אפילו בניו יורק עוד לא הייתי. אני מדברת על מה שנקרא "מעמד הביניים". השכלה אקדמית, משרות נחמדות, גנים פרטיים, מנקה פעם בשבוע, מסעדות, בגדים ופעם בשנה ארבעה לילות באירופה. זהו, לא יותר מזה.

חסכונות? לא בשבילי. ב-2006 חסכתי. במאמץ רב הפרשתי 1,000 שקל בחודש לדורות הבאים. הריבית שקיבלתי על החיסכון הייתה נמוכה מזו ששילמתי על האוברדראפט, אבל הרגשתי שזה חיוני לחסוך. ואז התקשרו מהבנק (הקו האדום), ופתחתי את כל החיסכון ישר לעובר ושב.

אני עורכת דין במקצועי, עבדתי במספר משרדי עורכי דין, התקדמתי בהיררכיות, ואפילו לאחרונה הקמתי מחלקה משפטית בחברה צעירה ודינמית. המשכורת גדלה, הפינוקים התווספו, ובדיוק כשהתחלתי להתרווח לי בניחותא במשרד החדש שלי, עם הנוף לים, ולחייך לחיים שהביאו אותי עד הלום... הודיעו לי, ביום ראשון בשעה שמונה בערב, שהחגיגה נגמרה.

אז כצעד ראשון התחלתי לבדוק מחירים. של כל דבר. בביקור החודשי במספרה הייתי משאירה בדרך כלל 400 שקל - צבע, תספורת, קפסולת הקסם (מרכך שיער שמשאירים ל-20 דקות והוא מקנה לשיער מגע של קסם) וטיפ ליהודה. לאור המשבר החלטתי לוותר על התענוג היקר, ולעבור לצביעה עצמית. גייסתי את ימית, חברתי הטובה, וביחד ירדנו לסופר-פארם. לאחר התלבטויות קשות, קניתי את הצבע הכי זול (29.90 שקל לחבילה, קניתי שתיים, שייצא טוב).

אחרי ארבעה ימים בהם הסתובבתי עם מטפחת צבעונית מלופפת על כל הראש, הציע השכן מלמטה לבעלי, כשהם נפגשו במעלית, להצטרף אליו לתפילה בבית הכנסת השכונתי ביום שבת אחה"צ, שיכיר קצת את החבר'ה המתפללים, עכשיו כשאשתו "התחזקה". בעלי הודה לו בנימוס, עידכן את השכן המבולבל שאנחנו נוסעים בשבת לטייל בצפון, ובאותו ערב החלטנו שבפעם הבאה אקנה את הצבע היקר.

הקיצוץ הרוחבי שביצע המנכ"ל שלי, הביא לקיצוץ האישי שביצעתי אני, בכל תחומי חיי. על השינוי הקיצוני באורח החיים שנאלצתי לבצע בן לילה, על ההתמודדות היומיומית עם מצבים שונים, משפחתיים, חברתיים ואישיים, ובכלל זה המעבר לטרנינג כלבוש רשמי, כיצד מוצאים תשובות קלות לשאלות קשות של הילדים, חיפוש העבודה בתקופה טרופה זו ועוד - ארחיב בפרקים הבאים.