במרחב הלא שימושי מצאתי מישהו שהבין אותי

כשזה קורה, מוכרחים להודות שיש איזו תחושה סבילה של הקלה. הצורך לכתוב נעלם. מתרחשת התפרקות. התפרקות של הצרכים, של החשק לומר איזה דבר, של האילוץ הזה שגורם לך ללכת מהר יותר לאורך המדרכה כדי להגיע הביתה, ולהתיישב, ולא לחלוץ נעליים, ולתת למלים להיות.

בסך הכל עניין של מה בכך, ריק שתופס את מקומו בתוך חלק הגוף שממנו יוצאים הדברים. פה זה לב, ושם זה בטן. ואולי היו זמנים בהם האנשים חשבו על איברים נוספים בגופם שמהם עשויה היתה לצאת הבשורה. הבשורות.

והריק הזה הוא אני.

והריק הוא הזמן.

הזה.

והריק הוא המרחב שבתוכו אני חי.

עצר אותי שוטר באחד הימים ההם, כמו שאומרים באנגלית, והוא, בעברית דווקא, ביקש ממני שאציג את תעודת הזהות שלי. הוצאתי את הארנק ומתוכו את תעודת הזהות. עידכנתי אותו בכך שאיבדתי, מתישהו בשנה האחרונה, או אולי קודם, אולי אפילו בעשר השנים האחרונות, את הספח. השוטר עיין בתעודה, ביקש ממני להתרחק צעד או שניים, כי מהמקום שבו עמדתי, יכולנו להבין ששנינו אכלנו באותה מסעדה שעה אחת קודם, הכל קודם, ואז הוא עיפעף בעיניו הכחולות, ואמר: "ריק לך, הא?"

"כן", אמרתי.

הוא אמר: "הריק הזה הוא אתה. הריק הוא הזמן. שלך. והריק הוא המרחב שבתוכו אתה חי".

שמחתי. בתוך כל הריק הזה היה אדם אחד שהבין אותי. שוטר כחול עיניים.

הצעתי לשוטר לבוא איתי לטיול במגרש המשחקים החדש שבנו לילדי שוטרים. בעצם בנו אותו לכל הילדים, אבל הייתי במצב רוח להתחבר, פתאום, ולא היו לי מעולם חברים שוטרים, ולא התכוונתי שיהיו. ובגלל שהוא ראה פנימה, לתוך הבטן, לתוך הלב, לתוך הריאות הנושמות, לתוך הסרעפת, לתוך שדרת הגב ממש, בגלל כל זה, ראיתי בעצמי את העולם דרך העיניים שלו. ומהי גינת משחקים אם לא מקום בשביל הילדים שלו?

"יש לך ילדים?" שאלתי.

הוא אמר שאין לו.

"למה אין לך?" שאלתי.

הוא אמר שהוא לא מסתדר עם נשים. הוא מאוד היה רוצה, אבל ככל שהוא מנסה יותר, כך הוא נכשל בצורה יותר ברורה. אמא שלו עדיין מנסה לשדך לו, מידי פעם, אבל בעצמה איבדה את האמונה. הנשים שהיא בכל זאת מצליחה לסדר לו הן כאלה שלא היתה מאחלת לבנים של אחותה, שאיתה היא לא מדברת מאז הניתוח.

אמא שלי, שתחיה.

כמה ילדים משחקים יכול בן אדם לדמיין בבת אחת?

בגן המשחקים ראינו יותר ילדים ממה שאפשר לדמיין. כמה ילדים משחקים יכול בן אדם לדמיין בבת אחת? היו שם יותר. התיישבנו שנינו על ספסל עץ מול מגלשה ובמרחק סביר משלוש נדנדות, ובטווח ראייה ברור של מתקני החבלים והטיפוס והקשבנו לקולות הערב השובבים.

"ומה איתך?" שאל אותי השוטר. "יש לך ילדים?"

"לא", אמרתי.

"ואתה רוצה?" הוא שאל.

"איך אני יכול לדעת?" עניתי.

הילד ששמו אריק עף מהנדנדה ונחת בארגז החול יחד עם הלב של אמא שלו, שראתה את כל זה קורה ולא הצליחה אפילו לרוץ אליו מרוב חרדה. אז רצו אליו שני מבוגרים שמעולם לא התנדנדו כמו שהילד הזה אריק התנדנד, כי מסתבר שהיה לו אומץ של שלושה או ארבעה מבוגרים לא פחדנים ביחד. הוא היה בסדר, והשוטר שישב לידי אמר לי שאמא שלו לפני כמה שנים איבדה את דעתה ליום או יומיים, אולי זה היה שבוע, והיא עלתה על נדנדה ועפה, בדיוק כמו אריק הקטן. היא נפצעה בשתי הברכיים, שזה נחשב נדיר, והיתה צריכה לעבור ניתוח. אחותה לא טרחה לבוא לבקר אותה בשבוע של ההחלמה, וכשהשיגעון עבר לה, היא צחקה על מה שהיה, אבל לא על הכאב שהמשיך להציק לה.

"מסכנה", אמרתי.

"מסכנה", אמר הוא.

אמא של אריק ניגשה אליו. ראתה אותו מקרוב. הוא בכה רק כי ראה אותה בוכה ושמע אותה בוכה. זה מפחיד לראות את אמא שלך או את אבא שלך או את אחד האחים הגדולים בוכה.

"משפחה זה מסובך", אמרתי.

השוטר הנהן.

יש לך או שהיתה לך מישהי רצינית פעם?" שאל

אחד הילדים, זה היה ציקי, הגיע עד אלינו כדי לשאול את השוטר למה הוא יושב בגינה. השוטר ליטף את ציקי על הראש ואמר לו שהוא פה לא בגלל סיבה מיוחדת. הוא פשוט התיישב לנוח.

"לא ידעתי ששוטרים יכולים לנוח", אמר הילד. אמא שלו באה לאסוף אותו. אמא של הילד הזה היתה אחותה של אמא של אריק, ונראה שהיחסים ביניהן היו טובים. אבל אי אפשר לדעת.

"השוטר בא לנוח", הסביר הילד לאמא שלו לפני שנעלם יחד איתה בצד השני של הגינה.

"יש לך או שהיתה לך מישהי רצינית פעם?" שאל אותי השוטר.

"כן", אמרתי לו. "לא", אמרתי לו.

ואז הסברתי איך היתה ואיך לא היתה. איך יש ואיך אין.

הוא צחק. הוא אמר שאצלו הדברים פשוטים יותר, ואלמלא אמא שלו ומה שהיא עושה בשבילו למרות שהיא כבר בת 75, נראה שהדברים היו פשוטים עוד הרבה יותר. הוא היה חי כמו אחד שלא יודע מה יהיה.

"מי יודע מה יהיה", אמרתי.

הוא אמר: "כולם צריכים לדעת. אחרת זה נהיה קשה יותר".

השוטר מתח את רגליו והניח רגל אחת על האחרת. את זרועותיו העביר מאחורי הראש. הוא היה שוטר דק יחסית, אבל עם כרס נמוכה, שבישרה באופן המיוחד לה על מתח מסוים שבתוכו היה שרוי.

מתח בו היה שרוי... נשמע כמו שטות.

אולי שטות.

"קראתי פעם סיפור", סיפר השוטר כחול העיניים, "על אחד כזה שהיה אומר סטופ וכל האנשים מסביב היו עוצרים. הופכים לפסלים. ככה הוא היה עובר ביניהם ובוחר לעצמו את מי שהוא רוצה. את האשה שלו, למשל".

"ואתה רוצה להיות כמוהו?" שאלתי.

"כן", אמר השוטר. "בשביל הסופר שכתב את הסיפור זאת היתה רק דמות. אבל אני... אני ראיתי את זה אחרת. ראיתי את זה לא כמו סיפור, אלא כמו חתיכה של חיים. חתיכה אמיתית של חיים, שהזמן כמו חיה רעבה עם שיניים נוגס בה בכל פעם שאפשר".

"אתה שוטר מיוחד", אמרתי לשוטר.

הוא אמר תודה.

אמרתי לו: "באמת, אני מתכוון לזה".

הוא אמר שוב תודה.

"זה מה שיפה בגני שעשועים", אמר השוטר

אמרתי לו: "היום כולם אומרים כל הזמן באמת, כי הם לא מתכוונים באמת, אז הם אומרים באמת. הכל זה באמת. כל פעם שאני שומע את המילה באמת, אני יודע שעוד מישהו אמר משהו שלא נוגע בשום דבר שקשור בזמן או במטרה שבתוכו הוא חי ולשמה הוא מסתובב פה בינינו. אבל כשאני אומר לך, באמת, תאמין לי שאני חושב על זה בתוך תוכי. שאתה אחד כזה שלא פגשתי".

"זה מה שיפה בגני שעשועים", אמר השוטר במבוכה קלה והנחית את שתי כפות ידיו מעל גבעת הכרס הצומחת. "שאפשר לדבר עם אנשים, כמו שאי אפשר באמצע הרחוב, למשל".

אמא של אריק הגיעה כדי לשאול אם ראינו מישהו שלקח לבן שלה את האופניים. היא שוב היתה נסערת, או שלא הספיקה להירגע מהקפיצה של אריק מהנדנדה. אחרי שהבינה שלא ראינו הפכה את השאלה לתלונה ופירטה את צורת האופניים, את הסימנים המיוחדים להם ואת המחיר ששילמה עבורם שבוע אחד קודם.

חוזרים לקודם.

השוטר כחול העיניים היה בן 18 כשאמא של אריק נולדה, ממש בבית ממול. עכשיו היא עמדה לחגוג את יום ההולדת ה-31 שלה. אבל הסיפור עם האופניים הרס לה. והמתח הזה, בגלל הילד שמקפיץ לה הרבה את הלב בזמן האחרון, מאז שאבא שלו עזב אותו ואותה ואותם.

היא חזרה לדבר בקול החנוק שלה, והשוטר סימן לה בידו שהגיע הזמן להירגע ולנשום.

רציתי בעצמי ללטף אותה ככה

היא עשתה את זה. לידי וליד השוטר היא נרגעה פתאום. וחיבקה את אריק וצחקה לרגע והראתה שיש לה עיניים יפות כשהיא צוחקת. ובכלל. באור פנסי גן השעשועים, בשעת הערב, באמצע העיר, נראה היה שהכל יפה לה. שהכל מחמיא לה. שהכל מלטף אותה על שערות ראשה החלקות.

רציתי בעצמי ללטף אותה ככה.

היא סיפרה מאוחר יותר על בעלה. איכשהו הגענו לדבר על זה. ואחר כך אריק לקח אותה איתו הביתה, איפה שהם גרים שניהם. בכל זאת הספקנו ליהנות ממנה מעט. ממי שהיא. ממה שהיא. מהחיים שלה שנפגשו עם החיים שלנו, בנקודת הזמן הריק, במרחב הלא שימושי שאותו נדרשנו שנינו לחצות, כל אחד מסיבותיו.

"מה אתה אומר עליה?" שאלתי את השוטר.

"נחמדה", אמר. ואז הוסיף, "באמת".

חצי מהילדים ששיחקו בגינה בה ישבנו נעלמו, אבל אף אחד לא בא להתלונן. גם ההורים נעלמו, ביחס דומה. התור למגלשה נעלם. האור של אחד הפנסים נעלם. אשה משוגעת שלא היתה אמו של השוטר ברגעים לא טובים של חייה שרה בזמן שתלתה כביסה בעירום מטורף במרפסת דירתה שבקומה השלישית. השוטר חייך כשהתחילה לדבר מלמעלה על המשטרה. "בסוף הם תמיד מגיעים אלינו", אמר. "לא משנה איפה תשים אותם".

קמנו ללכת. השוטר קם. השעה היתה מאוחרת. קמתי איתו.

"אתה יודע מה זה משוגע?" שאל אותי השוטר.

"מה?" שאלתי.

"אחד שמשתוקק לסדר. שכל הזמן מחפש את הסדר, אבל אין לו את נקודת האפס. את המוצא".

"כן, חשבתי על זה פעם בצורה כזאת", אמרתי.

השוטר ליווה אותי עד שער גן השעשועים.

"אז שיהיה בהצלחה עם הספרים", איחל לי.

לא זכרתי שסיפרתי לו איזה דבר על מה שאני עושה. בלב הודיתי לו על הריק שלקח ממני ולחצתי לו את היד.

"תודה על הריק שלקחת", אמרתי לבסוף, כי חשבתי שאין טעם לשמור את זה בלב.

כן, הוא הנהן.

הריק שלי היה עכשיו בתוכו.

אני הייתי מלא.

"אז מה דעתך על האשה הנחמדה הזאת?" שאלתי שוב.

הוא חייך.

הוא המשיך לדרכו.

נעלם, כמו שהילדים נעלמים בחשכת הערב, סומך על אמו שתעשה מה שצריך לעשות.

לו ממילא לא היה את הכוח.

אולי בעוד כמה שנים.

אולי בגינה הזאת.

אולי על הספסל הזה.

באותה שעת ערב.

אולי איתה.

באמת.