אדם לעמל יולד

פעם אחר פעם אנו מקבלים, כמעט באדישות, דיווח על הישגיהם הדלים של תלמידי ישראל במבחני השוואה פנימיים וחיצוניים. פעם אחר פעם מתלווה לפרסום גל של חילופי האשמות בין ארגוני המורים, משרד החינוך והעומדת בראשו, ודוברים פופוליסטיים אחרים. אולם, מייד אחרי שכוך הספין הראשוני העניינים חוזרים למסלולם, כולם מתעסקים ביחסי העבודה העכורים, ברפורמה האוורירית והבלתי מיושמת, ומי נשארים בעליבות הישגיהם? התלמידים, ילדינו.

קשה לשרטט בטור כה קצר הן את הבעיות והן את הפתרונות הנדרשים למערכת חינוך כל כך בעייתית ודלה בהישגים, אולם דבר אחד ברור. יש צורך בשינוי קונספטואלי. הבעיה איננה רק שכר המורים, ולא רק הכשרת המורים ומספר התלמידים בכיתה. הבעיה היא גם לא אם מתמקדים בשינון או בחשיבה (עצם המחשבה שיש סתירה בין השניים ילדותית למדי).

הבעיה האמיתית היא שמערכת החינוך "זורמת" עם רוחות הדור, מנסה להתאים עצמה לאופנות סביבתיות, ולא מנסה לעשות את תפקידה הראשון במעלה – לחנך.

החינוך לעמל

התשובה נעוצה בעומקיו של ספר איוב, שקבע "כי אדם לעמל יולד". לפני כל שיטה חינוכית (שמתחלפת, כמובן, חדשות לבקרים), לפני כל חשבון דיפרנציאלי של שכר המורה ולפני כל הורדה ברף בשביל לשפר בצורה מלאכותית את ההישגים, יש צורך בחינוך לעמל. חינוך לעמל מתבצע בדיוק בדרך ההפוכה מכל אלה. קודם כל – להקשיח קריטריונים בכניסה למגמות איכותיות, להעמיס בשיעורי בית ובמטלות, לחנך שללא מאמץ לא יהיו שום הישגים. בעיירות הפיתוח, לדוגמה, יש להעניק לתלמידים חזון בדמות מלגות להשכלה גבוהה, ובדמות מכסת משרות שתהיינה פתוחות רק לבוגרי פריפריה.

נכון שבשלב ראשון ההישגים עלולים לרדת, אולם זו בדיוק ההוכחה שלתלמידינו נחוצה התרופה המרה הזו. הם לא הורגלו די בעמל, והם יתקשו להתמודד עימו בשלב ראשון. אך בחשיבה לטווח ארוך, ובעיצוב תכניות חומש ועשור, אפשר להחזיר את המדינה לשורה הראשונה העולמית בתחום החינוכי. החומר האנושי קיים, והתלמידים מסוגלים לכך.

המטרה של חינוך זה איננה שיפור הישגים, כפי שעשויים

כמה מאתנו לטעות. ההישגים לא צריכים לעניין אותנו, הם רק סימפטום. אנחנו צריכים לחנך אנשי עמל, ולא עצלנים. מוטב ילד שיודע "לשבור את הראש" ולהצליח, גם אם המשימה תארך פי שניים מהזמן הניתן, מחברו שמשיג את המטלה בזמן הנקוב, אך איננו מזיע בדרך.

אולם, הבעיה היא שהאקלים החברתי במדינת ישראל איננו תומך בעמל. כשהמינויים הפוליטיים אוכלים כל חלקה טובה, כשגיבורי התרבות הם כוכבי ריאליטי רדודים וכשחברי כנסת מתבטאים בהתלהמות ובחוסר תרבות – קשה לחנך. יש צורך בחינוך ערכי מסוג חדש. העצמת המשמעת בבתי הספר, העצמת הכבוד אל המורה (לאו דווקא בהיבטים כלכליים, אם כי ברור שהמצב בתחום זה מחפיר למדי), הקשחת הקריטריונים בבתי הספר להוראה, ועוד ועוד.

נכון, עמל היא מילה לא פופולרית בימים אלה, אולי אפילו מגונה. היא מזוהה עם פראייריות. אבל, זה בדיוק התפקיד של מערכת החינוך, לתבוע מילדינו דרישות גבוהות, ולהוציא בוגרים ערכיים, חושבים ומחונכים, גם אם זה לא פופולרי.  

הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ' הוא ראש רשימת ה"בית היהודי"