דוקרנית הקרח הבועטת

ובכן: מלחמת עיראק הראשונה עודנה תוכנית מגירה לעתיד, נוחי דנקנר רק חולם להיות טייקון, אין טלוויזיה בכבלים ואין אינטרנט. נינטנדו משיקים מין קופסה כזאת מפלסטיק אפור עם דיסקטים של משחקים - ואורלי קסטל בלום עושה מעשה וכותבת על אנשים שחיייהם מורכבים מפיסות מציאות מודבקות זו לזו בסדר פרוע, בניכור עירוני אירוני, בשפה של בני אדם.

היא עצמה לא ידעה שהיא מהפכנית ורוב קוראיה מן הממסד הספרותי נבהלו, אחרת אי אפשר להסביר את מפלס האיבה שרחשו לה בתחילה. "זו לא ספרות", הודיעו במלים נחרצות. "זו לא עברית", פסקו והמציאו את ה"שפה רזה" - אותו מינוח אידיוטי שרדף אותה שנים רבות מדי. בעברית לא כתבו אז בלשון בני אדם.

כל תיאור התהדר במיטב המליצות של אבירי הלשון, כאילו ספרות לא נועדה אלא להאדיר את תפארת השפה העברית ולהרחיק ממנה קוראים. "היא כותבת קר ומנוכר", הוסיפו ואמרו, כאילו כל מה שנכתב כאן היה אמור לעורר התפעמויות רגש אוטומטיות בדרך אל הטישוז. והיא, באמת מבלי דעת, הראתה לנו כמה אנחנו מפגרים.

מלהטטת בקלות

מה שהיא הביאה עמה זה קומיקס וקולנוע, מדע בדיוני ועלילות שושו, היפר-ריאליזם ופנטזיה פרועה, דכאון פרי הצייטגייסט המבולבל שלנו ורוח הומניסטית ענקית, מרהיבה ביכולת ההתבוננות שלה במשוגות אנושיות. היא ליהטטה בין כולם בקלות, כי באמנות רצינית אסור לראות את הזיעה והייסורים והקרעכצען של היוצר, וגם רצוי לא לזייף אורגזמות של התפעמות עצמית. איך ידעה לעשות את כל זה ביחד?

הממסד לא הבין והממסד שלט אז בטעם ובבון-טון של חיי הקריאה שלנו. היינו אמורים להעריץ את עמוס עוז וא.ב. יהושע, וזהו. סופרים אחרים שזחלו לעתים למחוזות הפנטזיה נדחו בבוז. זה קרה למשל ליצחק בן נר בספר נהדר, "מלאכים באים", וזה קרה לאחרים. "פוסטמודרניסטים!" זעקו לעברם כאילו מדובר היה בסוג של קללה או מחלה מדבקת.

קרה שהייתי בין המבקרים הראשונים שהצביעו על גאוניותה. ענין של טמפרמנט וחוסר כבוד לממסד, אבל גם הבנה שיש לה יכולת מופלאה לפרק כל קלישאה בלשון העברית ובקיום העברי, ולבנות מתוך פיסות של מציאות ולשון את הפנטזיה הכי מרהיבה שנכתבה כאן אי פעם. אני זוכרת שנים שבהן התווכחתי עם כמה מבכירי הממסדניקים באקדמיה על יכולותיה, והיו ביניהם מכתירי מלכים ויוצרי-קאנונים שפשוט לא הבינו. קורה.

ואז הגיע דולי סיטי

ואז הגיע "דולי סיטי". גם אוהביה המושבעים, אלה שידעו לצטט משפטי קסטל-בלומית, נדהמו מגודל התעוזה. אם קודם לכן כתבה מבלי להתלונן ומבלי להיאנח, אם הסקרנות המורבידית והקלינית שלה יצרה רגעים בלתי נשכחים של כיף פרוע וטרגדיות זעירות, כאן נלחמה במיתוסים ענקיים והביסה אותם.

היא בראה תל אביב עתידנית שלימים נהייתה יותר ויותר ברורה לעין, כאילו קפצה מתוך דפיה, והיא תקעה בתוכה את פח האשפה הרדיואקטיבי הקרוי "מיתוס האמהות". היא פירקה אותו לגורמים יחד עם מיתוס ארץ-ישראל-השלמה, ואת כל זה אפשר היה להחמיץ לגמרי בעת הקריאה ופשוט לתת לה לבעוט בך בכל הכוח, כדי שתחשוב.

וזה מה שהיא עושה מאז: בועטת. קפקא אמר פעם שספרות טובה צריכה להיות כמו

דוקרן קרח בלב. איפה יש לנו בהוויה המקומית דוקרני-קרח? מכל מקום, בעת שרוב בני דורה ברפובליקת המלים עסוקים בלעשות לנו נעים בגב עם סיפורים קטנים ואינטימיים על זוגיות ואהבה, היא ממשיכה להכאיב ולצרוב. לא כדוקרן, אלא ככדור מדויק משולח ממטקה בחוף הים, לא הרחק ממרכז העיר, ומיועד לפגוע בראש. לא בלב. הלב לא קורא.

ואם ממשיכים לקרוא למרות הצריבה, רואים לפידים עפים. את כולם היא נושאת כבר בלי להתבלבל, בהערכה ששמורה לפורצי דרך, למחדשי לשון, למרחיבי גבולותיה של ספרות קטנה בשפה קטנה. ואתם יודעים מה? אנחנו, קוראיה, השתנינו יותר ממנה. היא רק היתה שם לפנינו.

עוד נושאי לפידים

ראיון ומתכון עם קרן פלס

שיטות העבודה של גיורא חמיצר