שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל, עד כה
    מהיום הראשון של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר אולי נעדרה האווירה החגיגית ומזג האוויר צמצם את אירועי החוצות, אך באולמות היתה התרגשות אמיתית ובציר ההצגות המוצלח הבטיח שמטרת האחרוּת של הפסטיבל הושגה
    חורף בעכו. הגשם מצליף, הים סוער וגם הרוחות כבר כאן. האווירה החורפית והאפורה, שגורמת למרבית עמישראל להתכרבל על ספה עם ספל משקה מהביל, או להתענג על חג חנוכה משפחתי, השפיעה גם על מצב הרוח בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר שנפתח אמש (ג').

     

    יש הרבה כוונות טובות מאחורי הרצון המתעקש לקיים את הפסטיבל למרות הכל עוד השנה. עם זאת, קשה להתעלם מכך שלהתעקשות הזו יש מחיר. ביומו הראשון של הפסטיבל, התחושה בגני העיר העתיקה עגמומית משהו. בעיקר כיוון שלפחות על פי היצע ההצגות שנראו עד כה, מדובר בשנה עם בציר לא רע של הפקות, שראויות היו ליותר חשיפה, לקהל גדול של באים, לאווירה פסטיבלית.

     

    בלב הגנים, מקום שבימים כתיקונם משמש נקודת מפגש רוחשת לקהל ולשחקנים בין ההצגות, ניצב היום אוהל פלסטיק גדול ולבן שמטרתו להגן על הבאים מפני הרטיבות והרוחות. אירועי החוצות, שלרוב הם הצבע והקצב של הפסטיבל, צומצמו מתוקף הנסיבות לכדי מינימום ומתקיימים בתוך האוהל. גם אם עכו הוא פסטיבל מסתגל, ויעידו על כך אירועי אוקטובר, המלחמה האחרונה ומהומות יום כיפור, אווירת חג קשה ליצר פה בכוח.

     

    באולמות, עם זאת, האווירה שונה. בתוך החממה הסגורה והרקע היפהפה של אולמות האבירים, הקריפטה, הדיוואן ומוזיאון אסירי המחתרות, בהם מתקיימות הצגות התחרות, חשים בהתרגשות. נדמה שההתרגשות נובעת לא רק מהסיבה הברורה מאליה - שמדובר ביומו הראשון של הפסטיבל - אלא בעיקר בגלל הציפייה הארוכה של השחקנים, שנאלצו להתאזר בלא מעט סבלנות עד לרגע המפגש עם הקהל שהלך והתמשך בשל אירועי כיפור האחרון בעיר.

     

    יש לא מעט מן האחרוּת, שלשמה הוקם הפסטיבל, בהצגות התחרות השנה. אפשר לראות את זה, לדוגמה, בהפקה המיצגית "סיבובים לדקה" של אילי לוי, תמר אור ואורי דרומר, שמפגישה בתוך עולם קסום אלמנטים של תאורה, סאונד וחפצים דוממים שמתמלאים אל מול עיני הצופים בחיים ומגבשים אישיות תוך כדי.


    "סיבובים לדקה". הצופה יוצק מעולמו לתוך החוויה (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    החפצים במיצג הזה הם השחקנים הראשיים. יש פה מנורות שיוצרות באמצעים של תאורה וסאונד דימויים של מדוזות צפות בחלל מימי או חלליות קטנות שמתכוננות לנחיתה. יש פה כסא שחולם על כוכבות ולא אוהב לחלוק את אלומת האור עם אחרים. יש בלון שמתנפח על פרופלור, שמזמזם מסביבו הלוך וזמזם. לוקח זמן להתרגל לקצב, אבל בסופו של יום האירוע הזה הוא מסע אל דמיונו של הצופה, שמזכיר קצת התבוננות בעננים. כלומר, את התוכן יוצק לתוך החוויה כל אחד מהצופים מתוך עולמו שלו. אין פה נרטיב. הסאונד מצרצר, מקשקש, מתופף, מרשרש ומקרקש, מציע הצעות. כך גם כל מה שמתרחש על הבמה. מכאן ואילך, הפרשנות חופשית ויש בזה קסם רב.

     

    קבורה עצמית

    את האחרוּת אפשר למצוא גם בחיזיון ההזוי של חוני המעגל, שחוזר גם הוא לעכו, הפעם עם "קבורת חמור", טקס קבורה עצמי שבו הקהל עולה לקברו הפתוח ונפרד ממנו. גילוי מצבה, טנטרה סקס, הרבה אברי מין זכריים, מקוננות, שגריר רוסי שמשתין על הקבר, שגריר צרפתי שפותח ג'ורה על הנפטר וחזן אחד מצוין שחזר בשאלה, הם חלק מהאירוע הפרוע הזה, שהגה מי שמגדיר את "עצמו-המת-בטרם-עת" כקרבן ההתפתחות שנבלמה.


    "קבורת חמור". אם יש חגיגה בעכו, היא פה (צילום: אייל לנדסמן)

     

    יש מי שיתווכח על שיגיונותיו של חוני המעגל ועל תרומתה התיאטרלית של ההפקה. מה שבטוח, מדובר בחגיגה הזויה שפרודותיה מעוררי סקרנות. יש כאן מחול הודי מצוין, במה מושקעת, מוזיקה חיה, דמיון שלא יודע שובע והרבה הומור, שבימים שכאלה לא כדאי לזלזל בחשיבותו. אם יש חגיגה בעכו, היא פה.

     

    גם "מתחם התפודים", שכתבה וביימה טל ברנר, מציע תיאטרון אחר ושפה ייחודית אבסורדית וסוריאליסטית. אין ספק שמדובר באחת ההפקות הבולטות בתחרות השנה, בזכות העולם השלם והקוהרנטי שהיא מציגה. בעולם העקום הזה, שכל כולו מרוחש ומתרחש מתחת לאדמה, כשבחוץ ככל הנראה מתחוללת מלחמה איומה, מרכז החיים הם תפוחי אדמה. הפקעת העגלגלה היא המפלט הבטוח, המוכר, זה שנאחזים בו. היא גם שורש הרע, הסטגנציה והדקדנטיות. בתוך העולם התת קרקעי הזה מדברים רק על תפוחי אדמה. הם המהות והתכלית ואין בלתם.

     

    אבל כל זה משתנה כשהבת הצעירה מבקשת לגלות מה יש בחוץ ומה מציע העולם שמעבר לדלת. כשאל הבית מגיע חתן, היא מגלה שגם בחוץ, זה לא משהו. הטקסט של ברנר הוא לפרקים מדובר בחרוזים ולפרקים מושר. התמונות בנויות כמו סרט. העולם מזכיר את זה של "משפחת אדאמס". הגינונים הקלאסיים של המשפחה המופרעת והחולה שהיא מציגה, מלווים בנגינת פסנתר ממלאת אווירה של יובל שפירא. תפקידו של הפסנתרן הרגיש והמצוין הזה הוא למלא את האולם בגלים של סבטקסט כמו בסרטים האילמים – כעס, פחד, תשוקה, אהבה.


    "מתחם התפודים". העולם מזכיר את "משפחת אדאמס"

     

    קריצה נוספת לתקופת הראינוע היא בסצנות שמתרחשות בהילוך איטי. פה אולי דווקא אפשר היה לקצר על מנת לא להגדיש את סאת הגימיק. "מתחם התפודים" החזיר לבמה את השחקנית הוותיקה חנה ריבר, כמו גם את דויד שמול, שמזה זמן נעלמו עקבותיו. מיגל אורבך, בתפקיד המשרת, שובה לב וכך גם לביא זיטנר הנפלא, שמשחק את החתן.

     

    ימים ראשונים של פסטיבל הם טבילת אש לשחקנים וליוצרים ועושה הרושם שהשנה, לפחות מבחינה רפרטוארית ותכנית, בעכו הצליחו, למרות כל הקשיים והמהמורות, לספק את הסחורה. יש לקוות שמחר יזרמו לאזור גם הקהל שילביש את האירוע בחג שראוי לו.

     

    לטובת החוששים מהקור, צריך לציין לטובה את הפקת הפסטיבל והחברה לפיתוח עכו העתיקה על חימום אולמות האבן, עניין לא פשוט מבחינת אופרציה ותפעול, שמאפשר חווית צפייה נעימה במיוחד. גם רצפות העץ משוות לאולמות תחושה של חמימות ומשדרגות את המתחם הארכיולוגי הנדיר הזה לבית נפלא להפקות התיאטרון שמתארחות בו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "קבורת חמור" של חוני המעגל. חגיגה הזויה
    צילום: מרב יודילוביץ'
    7 לילות
    מומלצים