שתף קטע נבחר

מתחתנים: מפלס הכנרת, קייטרינג ודודה שרה

"מה זאת אומרת מיוחדת???" שאל עדי בחשש קיבוצניקי כשאמרתי שאני רוצה חתונה מיוחדת. המילה "מיוחדת" נקשרת לו ישירות לסושי ותל-אביבים, שני דברים שיוצאים חוצץ כנגד התנועה הסוציאליסטית. ארגון חתונה, חלק ראשון

אחרי עונת חתונות מפרכת, מתישה ויקרה (אבל גם כייפית, מרקידה וטעימה), החלטנו גם עדי ואני שהגיע הזמן שלנו ללבוש לבן ולהחזיר אלינו בריבית את כל הצ'קים שפיזרנו לאורך השנה האחרונה.

 

האמת, שלא זו היתה כוונתנו הראשונה. כשעוד היינו צעירים ותמימים, לפני שהתחלנו לכנות את הדיג'יי, הקייטרינג והצלם – 'קבלנים', אמרתי לעדי: "הכי חשוב לי שזו תהיה חתונה מיוחדת ושונה".

 

"מה זאת אומרת מיוחדת???" שאל עדי בחשש קיבוצניקי, שהמילה "מיוחדת" נקשרת לו ישירות לסושי ותל-אביבים, שני דברים שיוצאים חוצץ כנגד התנועה הסוציאליסטית.

 

"מיוחדת! לא גן אירועים, לא סטייק פרגית בתוספת ירקות שורש, לא אנשים שההורים נזכרו לפתע שפעם שיחקו איתם בארגז החול, לא קבלת פנים בליווי מוזיקת מעליות, לא חופה אורתודוקסית, לא לאטינוס..."

 

"לא לאטינוס?" הזדעק עדי.

 

"טוב נו, אולי אני אתפשר על הג'יפסי קינגס".

 

אבל הג'יפסי קינגס היו רק ההתחלה של מסע הפשרות שנקרא "ארגונים לחתונה".

 

שנינו נדלקנו על הרעיון של הכנרת, שם הכרנו

השאלות הראשונות שעסקנו בהן היו "איפה ומתי". שנינו נדלקנו על הרעיון של הכנרת, שם גם הכרנו בפעם הראשונה, בשישי בצהריים.

 

"למה כל כך רחוק?" שאלה דודה שרה, שקו הרצליה מבחינתה גובל עם סוריה.

 

"למשפחה של עדי זה לא רחוק בכלל, הוא נולד שם", הסברתי בהתנצלות.

 

"אבל איך נגיע?"

 

"נארגן לכם הסעה" הבטחנו.

 

דודה שרה עדיין לא התרצתה, אבל כבר הודיעה שהיא יושבת בספסל הקדמי: "אחרת אני אקיא על כולם, אוטובוסים עושים לי בחילה!" "אנשים ימותו מחום בכנרת בצהריים!" ניבאה דודה שרה מתוך דאגה אמיתית לשלום האורחים.

 

"אז נעשה את זה באביב, בסוף אפריל".

 

"יירד לכם גשם", הודיעה דודה שרה נחרצות.

 

"בסוף אפריל כבר כמעט אין גשם", ניסה עדי באומץ.

 

"באמת?! בחתונה של מאיר וחווקה ירד גשם ועוד איך!"

 

"הם התחתנו בפולין", ניסיתי אני.

 

"אל תבואו אחר כך ותגידו שלא אמרתי לכם!" זעמה דודה שרה.

 

"נארגן לכם אוהל נגד גשם", הבטחנו, אבל דודה שרה עדיין לא התרצתה.

 

כשהגענו לחופי הכנרת גילינו שלוש עובדות מצערות:

 

1. החופים שטרם השתלטו ובנו עליהם גני אירועים באופן לא חוקי מלאים בשאריות מנגלים, כלי פלסטיק וזבובים עוקצניים שנהנים מזה שעם ישראל טרם הפנים את תפקידם העיקרי של פחי האשפה.

 

2. החופים שכן השתלטו עליהם באופן לא חוקי החליטו לשלב בתפאורה שלהם מיני אבזרים הזויים שמשמשים את תושבי עמק הירדן בעבודת החקלאות. "אין סיכוי שיהיה פה חם, במיוחד בשביל זה תחמנו את האזור במאווררי רפת. אם זה טוב לפרות, זה טוב גם בשבילנו!" אמרה בגאווה סיגלית, שהקשר בינה לבין אשת שיווק הוא מקרי בהחלט, אבל נמאס לה כבר לעבוד בחדר אוכל, והמשרה בחינוך לא מתפנה כבר שנתיים. היא התכוונה למאווררים הענקיים והחלודים שהקיפו את רחבת הריקודים שכוסתה בחציר.

 

3. אין כנרת. ישראל לא מתייבשת, חברות וחברים, היא כבר מזמן עברה את השלב הזה. "אפשר באותה מידה להתחתן במצפה רמון", אמר לי עדי בעצב.

 

בלית ברירה ירדנו מרעיון הכנרת ובחרנו בבוסתן מקסים ובתולי באמצע מטעי האבוקדו. המילה "בתולי", התמימה והנעימה, רומזת על כך שאין שם לא חשמל ולא מים. "נביא גנרטור", אמרנו לדודה שרה.

 

"בחתונה של דוד ומאירה התקלקל הגנרטור!"

 

"נביא גנרטור חלופי", הבטחנו, אבל דודה שרה עדיין לא התרצתה.

 

שיטת הקוקטייל או שיטת הסכין-מזלג

השלב הבא היה הקייטרינג. חשבנו שבמקום עוד קייטרינג רגיל ומשעמם נזמין בעלי עסק פרטיים שיפתחו דוכני אוכל בסגנונות שונים. חֲבֵרָה שהתחתנה שנה לפנינו וכבר עברה את מסע הפשרות שלה, הסבירה לנו שיהיה זה כאב ראש גדול מדי להתעסק עם הרבה עסקים קטנים והבטיחה לנו שכל קייטרינג יכול למלא את מבוקשנו, אם רק נלחץ מספיק חזק. אז התחלנו ללחוץ, ולמרבה הפלא זה עבד: כשאמרתי שאני רוצה דוכנים, אמרו לי אנשי הקייטרינג: "כן, את רוצה את שיטת הקוקטייל", או "כן, את רוצה את שיטת הסכין-מזלג". מבולבלת מהמונחים החדשים אמרתי: "אה, כן... אני רוצה סכין ומזלג בחתונה".

 

כשהסברתי שאני רוצה שאותם דוכנים ילוו את החתונה מתחילתה עד סופה (כלומר, בלי הפרדה בין האוכל של קבלת הפנים לאוכל של שאר האירוע), הביטו בי בזעזוע מהול ברחמים והסבירו לי שזה שאנחנו חושבים בראש של צעירים זה טוב ויפה, ושהלוואי שהצעירים היו שולטים בעולם, או לפחות בחתונות של עצמם, אבל אין סיכוי שהדודים והדודות יוותרו על פטה הכבד בריבת בצל בקבלת פנים ועל האנטרקוט בעיקריות.

 

"הם מכירים את דודה שרה", נבהל עדי ונכנע לתפריט ה"מקורי" שהוצע לנו (במקום ריבת בצל על פטה הכבד, הם יכינו ריבת משמש ואנחנו כבר נראה "איזה הבדל זה יעשה").

 

ככה הסתובבנו שטופי מוח במשך חודש, עם תפריט רגיל לחלוטין הנושא את השם "קוקטייל/סכין-מזלג", והיינו בטוחים שהשגנו את מבוקשנו. ואם זה לא מספיק, משום מה התפריט "המיוחד" שלנו היה יקר יותר מהרגיל. היתה זו אותה חֲבֵרָה מנוסה שפקחה את עינינו והסבירה לנו שהדבר הזה שאנחנו קוראים לו "סכין-מזלג" נשמע די זהה לכל ארוחת חתונה אחרת.

 

החלטנו להיעזר בנפלאות האינטרנט וחיפשנו קייטרינג שמגדיר את עצמו מראש כ"דוכנים". הזמינו אותנו לטעימות באירוע בר מצווה. להפתעתנו, הגענו לפארק שעשועים ענקי עם דשא מלכותי, מגלשות מים וילדים בקול מתחלף שצעקו: "אני ראשון באומגה!" במרכז כל ההמולה עמדו שלושה דוכנים, צבועים ורוד זוהר. מאחורי הדוכן הראשון עמד ילד בן 16 והגיש משהו חיוור ורופס בעובי אצבע, תחת הכותרת של נקניקיה. בדוכן השני, הוגשו משולשי פיצה שהתאמצו להפשיר מהמקפיא של הסופרמרקט. הדוכן האחרון היה המבטיח מבין השלושה והגיש צמר גפן מתוק (או "שערות סבתא", למי מבין הקוראים שגדל והתחנך אחרת). אבל הבגרות לצערנו הביאה איתה גילויים מרעישים, כמו שצמר גפן לא רק שאינו טעים בכלל, אלא גם שולף החוצה את כל הסתימות מכל השנים של אכילת צמר גפן מתוק בילדוּת. תכננו בריחה מהירה היישר אל רופא השיניים. "איך היה?" תפס אותנו השף של הקייטרינג ביציאה. "ב...ב...בסדר", גימגם עדי, "אבל אתה יודע שאנחנו צריכים קייטרינג לחתונה?"

 

"בטח, אין בעיה! לחתונה שלכם נגיע עם ברים שחורים שיתאימו לאווירה".

 

בהמשך: למה שהאורחים לא יביאו את האוכל בעצמם?

 

הטורים הקודמים:

 

האימייל של קרן

פורסם לראשונה 29/12/2008 09:10

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AFP
"אפשר באותה מידה להתחתן במצפה רמון", אמר עדי בעצב
צילום: AFP
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים