שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: liquidlibrary

    אהובת החורף שעבר של נהג הקטר

    נהג הקרון רצה להציע לה נישואים מהרגע שנפגשו בחורף הקודם על שפת הים, בשעת צהריים פטפטנית שלאורכה התברר כי שניהם אלמנים. פעם במאה שנה, סיפור סופשנה

    בסוף אותה שנה אזרחית שהופיעה מפתיעה בלבן, כמו כלה ביום חתונתה, כשפתיתי שלג ירדו נינוחים מעל רחוב דיזנגוף, עצרה הרכבת הקלה בדיוק היכן שעמדה פעם כיכר צינה ולא המשיכה במסלולה. נהג הקרון הראשון, עמוס, נעמד והודיע לנוסעים, בקול שלא היה בדיוק הקול הרגיל שלו, שלא ימשיך הלאה לעבר התחנות הבאות. הוא ביקש את סליחתם, ולאלה ששאלו הצביע על בית המרפסות הלא-נגמרות שחיכה מעבר לכיכר. "שם בקומה השלישית היא גרה", אמר. "אהובת החורף שעבר. זאת שאני מבקש לחיות איתה את שארית חיי".

     

    "מי גרה?" שאלה ברטה, שהיתה נוסעת פעמיים ביום באותו קו רכבת ובין היתר, לפחות על פי השמועה, זכתה להיות נינה או בת נינתה של ברטה אחרת, שעליה נכתב פעם, בעיר, שיר מפורסם.

     

    "את לא שומעת מה הוא אומר לך?" אמר הרצל מרחוב ריינס, שממילא עמד לרדת באותה תחנה אבל המתין ליד הדלת הפתוחה ולא פסע אל ביתו. "כאן גרה האשה שהנהג שלנו רוצה להציע לה נישואים".

     

    שניהם מחפשים אהבה שמריחה כמו לילך

    ואכן שם גרה פנינה סביליה. האשה שנהג הקרון רצה להציע לה נישואים מהרגע הראשון שנפגשו הוא והיא בחורף הקודם על שפת הים, בשעת צהריים פטפטנית, שלאורכה התברר כי שניהם אלמנים מבני זוג שפרשו אל מותם שנים רבות אחרי שהתחתנו, ששניהם נהנים ממשפחות קטנות מאוד ואוהבות מאוד, ששניהם מתלבשים חם מאוד בחורף וששניהם מחפשים אהבה שמריחה כמו לילך.

     

    "היתה לי פעם חברה", סיפרה פנינה סביליה לעמוס קצת לפני שנפרדו בסוף אותה שיחה - וחזרה על הסיפור במפגשים הבאים שלהם בעיר - "שלא היתה יוצאת מהבית בימים חמים במיוחד או בשרבים. היא האמינה שכל הדברים הטובים שקרו לה, קרו בזמן שירד גשם. היא היתה מתרגשת לפני כל סערה או תחזית לסופת רוחות וגשמים. ומה שמעניין בכל זה, שבאמת היו קורים לה עוד ועוד דברים טובים בשעות האלה. היא תמיד הפתיעה אותי בסיפור חדש, למשל הסיפור הגדול מכולם על הבחור שגילה לה שהוא אחיה. היא רצתה אח כל חייה, וערב אחד היה שבר ענן מעל הבית שלה שהציף את רחוב ביאליק, ואחיה - זה שלא הכירה מימיה - פשוט דפק על הדלת. אם אתה לא מאמין אז תסתכל בחדשות מאותו היום ותראה לאיזה אגם הפך רחוב ביאליק בסוף חודש דצמבר לפני שלוש או ארבע שנים".

     

    "אני מאמין", אמר לה עמוס, ולא שיקר. כל דבר שהיתה מוציאה מפיה היה בשבילו אמת שלא ידע גדולה או עמוקה או רצויה יותר ממנה.

     

    הם אהבו להיפגש, עמוס ופנינה, ובאחת הפגישות, לאחר שסיפרה לו שהיא מאוהבת ברכבת הקלה החדשה של תל אביב ובמיוחד בקטע שבו היא עולה על גשר חולדאי, בין חוף פרישמן לגורדון, ומראה לנוסעיה מעט מהים הכחול, לא היסס ופנה לאנשים הנכונים במנהלת הרכבת כדי שיגייסו אותו לעבוד בה. הוא נדרש להציג תעודות ומסמכים ולהוכיח את ניסיונו כנהג ציבורי, והוא, שמעולם לא נהג במכונית אלא עשה את כל חייו על שתי רגליו, הלך והמציא סיפורים ובדה את השקר הגדול היחיד בחייו, זה שהיה הכרחי כדי להגיע אל האמת הגדולה והיחידה שביקש לעצמו.  

     

    כמה מוזר היה לו שבתחילת האביב פסקו המפגשים ביניהם. עמוס התקשר אל פנינה וחיפש אותה בגלריית הציורים הלבנה שנפתחה בשדרות המאה, שם התחילה לעבוד בתור מזכירה אחראית. אבל היא התחמקה כל פעם בתירוץ אחר, ואפילו חנות הגלידה ברחוב הירקון שגרמה לה להתלהב אז, כשעמוס צעד איתה לתוכה והראה לה איזה טעמים הם מציעים שמתאימים כל כך לחורף, אפילו היא לא שיכנעה אותה בתום הימים הקרים לשוב ולהקדיש לו את אותה שעה או ערב שהיו דרושים לו כדי לדעת שהוא חי.

     

    השלג לא רק שלא נחלש, אלא התגבר.

     

    לקריצות יש בדיוק אותה משמעות שובבה ומרגשת

    "לעשות דבר כזה בגיל 60, זה מראה על נפש מאוד אמיצה", אמרה ברטה, שבעצמה היתה פעם מאוהבת בעמוס, לפחות לחודש או חודשיים, כמעט 50 שנה לפני כן, כשלמדו יחד בעירוני א'. היא חייכה אל עמוס. עמוס לא תיקן אותה באשר לגילו, 65, שהיה גם גילה של ברטה, וקרץ להרצל שקרץ לו חזרה. בגיל כזה לקריצות יש בדיוק אותה משמעות שובבה ומרגשת שיש להן בגיל 18, או 30, או כל גיל אחר.

     

    "אז אתה באמת הולך להציע לה להתחתן איתך, עכשיו?" הרצל שאל וגירד מעט בין כפתורי חולצתו.

     

    "זה מטופש", אמר עמוס, "כי היא תסרב לי. היא בטוח תסרב. אני יודע שהיא תסרב. כבר שישה חודשים שאנחנו לא מדברים ומתראים כמו פעם. בסך הכל עבר בינינו חורף אחד נהדר. אבל איך אני יכול לשכוח את החורף שהיה? כל יום, כשחם, כשקר, אני עובר פה עם הרכבת ומביט בבית שלה ולפעמים נדמה לי שאני רואה אותה... ממש רואה אותה... בחלון הבית או במרפסת העגולה שאין לה סוף, יושבת ומסתכלת החוצה, אל הרחוב. אני יכול להימנע מזה? אני לא אחד כזה שיודע איך לשמור בפנים את הסערות שלו. אני חייב לתת לזה להתפרץ, אתם מבינים?"

     

    "מה יש פה לא להבין", ברטה נופפה בידה במחווה שלא היתה מתואמת בדיוק רב עם מילותיה, אבל נראתה כשייכת באיזה אופן. "זה הרי עניין של חיים או מוות". 

     

    "כן", אמר עמוס והביט בברטה, אולי בפעם הראשונה מאז נפגשו בנעוריהם, באיזו הערכה של מי ששמח למצוא אדם המבין ללבו. הוא עצמו לא חשב על זה כך, כעניין של חיים או מוות, אבל זה הרי היה העניין. לתפוס את החיים. לתפוס אותם בכוח לפני שהם נמסים.

     

    בערב האחרון של השנה, שעה קלה לפני הספירה לאחור

    כמה נוסעים התחילו להתמרמר על העיכוב, דווקא בערב האחרון של השנה, שעה קלה לפני הספירה לאחור והנשיקה שמוכיחה שכולנו נותרנו בין האוהבים שנה אחת נוספת, והלוואי שנישאר כך לתמיד. כמה מהם לא נשאו בגופם את אותו לב רומנטי שפעם, למשל, בגופו של עמוס, והם הגיעו לעמדת השליטה בקרון ודרשו שהנסיעה תתחדש. הרצל לחש דבר מה באוזנו של עמוס, ועמוס הגיב בטפיחה על שכמו. הרצל ועמוס לקחו את ברטה הצדה, ועמוס הראה לה עד כמה פשוטה ההפעלה של הרכבת האלקטרונית בעזרת המנופים הקטנים. "את ממילא מכירה את כל התחנות בעל פה", אמר הרצל.

     

    ברטה התיישבה על כסא הנהג. עמוס בירך אותה להצלחה ומשך איתו את הרצל אל הרחוב, רגע לפני שהדלת נסגרה וברטה נופפה להם לשלום. אחדים מהנוסעים החווירו או נחלשו או הביעו השתוממות בצורה כזאת או אחרת למראה הנהג שמנופף אליהם מעל המדרכה הלבנה שברחוב. "שתהיה לכם שנה מוצלחת..." אמר עמוס.

     

    כפות רגליהם של הרצל ועמוס נעלמו בתוך השלג שסימני בוץ טרם נרשמו בו, ועמוס הצביע אל הבית בעל המרפסות הלא-נגמרות. "שם היא גרה", אמר, שוב, ושוב קולו השתנה.

     

    "אז מה עכשיו?" שאל הרצל.

     

    "עכשיו אני צריך לאסוף מעט מהשלג בשקית הזאת ולהטביע בתוכו את הטבעת שקניתי לה כשאמרו בתחזית ששוב צפוי שלג בתל אביב. זה פעם במאה שנה, אתה יודע? פעם במאה שנה!"

     

    "אתה הולך להציע לה עכשיו, עמוס?"

     

    "אני רק אתן לה את השקית. ובתוכה תהיה הטבעת. היא סיפרה לי בים, שהחלום שלה זה להרגיש שלג נמס בכפות הידיים. היא לא תיארה לעצמה מצב כזה. אתה תיארת לעצמך דבר כזה, הרצל?"

     

    "לא", אמר הרצל.

     

    "מובן שלא", אמר עמוס. "זה פעם במאה שנה". הוא הצביע על השלג שהספיק בזריזות להכניס לתוך שקית ניילון לא גדולה, הוציא מכיס חולצתו קופסת מתכת דקה ומתוכה טבעת ובלי להתמהמה, רגע אחרי שהציג אותה מול עיניו של הרצל מריינס, תחב אותה לתוך דבוקת השלג.

     

    "ומה היא תגיד, עמוס? מה אתה חושב שהיא תגיד?"

     

    "שהשתגעתי... אבל אתה רואה שאני לא יכול לעצור את זה. מהרגע שהודיעו שהשלג יירד פה אצלנו, בין השנה הזאת לשנה הבאה, בין הבדידות של עכשיו לנשיקה שאולי מביאה איזו ידיעה חדשה, אני איבדתי את ההיגיון... כן, בגילי... איבדתי אותו לגמרי. ישבתי שם מול השמשה הקדמית ברכבת, וכל מה שיכולתי לראות זה את הפנים שלה. לשמוע את הקול שלה. להריח אותה. בלילך. מסתבר שאני עוד מסוגל להריח, לפחות בדמיון. ואתה יודע מה עוד בדמיון? אתה יודע? אני כל הזמן שומע אותה לוחשת לי. היא לוחשת... כן, עמוס, איזו מין הססנות. ברור שארצה להיות אשתך לכל שנותינו שעוד נותרו, אבל בינתיים, בוא נשב ביחד במרפסת הארוכה ונושיט ידיים מעבר למעקה וניתן לפתיתים האלה ליפול על כפות ידינו שכבר הזדקנו, למראית עין בלבד... למראית עין בלבד..."

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל דבר שהיתה מוציאה מפיה היה בשבילו אמת
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים