המילואימניקים התייצבו: "מי אם לא אנחנו?"

שנתיים וחצי אחרי - ועוד צווי 8. ראשי חוליות הגיוס מדווחים על יותר מ-90 אחוזי התייצבות לקריאה למילואים הבוקר (יום א'), בעקבות הרחבת פעולת צה"ל בעזה. המילואימניקים מסבירים בפשטות: "קראו לנו אז באנו, עם הרבה מוטיבציה ורצון לשרת את המדינה". והם מתקשים להמנע מהשוואות למלחמת לבנון השנייה.

"את הטלפון קיבלתי בלילה מאוחר", סיפר ל-ynet אליאור אבקסיס, שהתייצב הבוקר בנקודת גיוס המילואים של יחידתו במתנ"ס בשכונת צור שלום בקריית ביאליק. "היה ברור שמגיעים. זו לא הפעם הראשונה, היינו גם במלחמת לבנון השנייה וכבר רואים שהמצב הרבה יותר מסודר. אני רק מקווה שגם בימ"חים המצב יותר טוב. כשרואים שהצבא מתייחס לביקורת, ואכפת לו עכשיו מהחיילים, אנחנו יכולים להיות יותר רגועים ושקטים".

אבקסיס, העובד בימים כתיקונם כמעצב מוצר בחברה למוצרים פיננסיים בתל אביב, מספר כי גם במקום העבודה קיבלו בהבנה את גיוסו למילואים בצו 8.

 במהלך ההמתנה להסעה לימ"ח בצפון, קיבל - כמו שאר חבריו ליחידה - טלפונים מודאגים מהחברה. "במלחמה הקודמת זה היה ממש מלחמה על הבית שלנו כאן, בצפון. הפעם התור שלנו להגן על הדרום", סיכם.

חברו ליחידה, מיכאל פולינצ'יקוב, מתגורר בחולון אך מבחינת הצבא הוא עדיין נהרייני, ולפיכך התייצב בצפון. "את הטלפון קיבלתי בערך ב-2 לפנות בוקר", סיפר. "אשתי קצת נלחצה. זו לא הפעם הראשונה שקוראים לי, הייתי גם במלחמת לבנון השנייה, אבל אני חושב שאז היה יותר מסוכן. אבל חשוב לשמור על עירנות ולא להיכנס לשאננות".

גם חברים נוספים ביחידה עסקו בהשוואות למלחמה הקודמת, וציינו כי ההכנה לגיוס וההתארגנות היו הרבה יותר טובות: "בפעם שעבר עברו שעתיים עד שמצאו את המפתח של המתנ"ס", סיפר אחד הנוכחים, "וכל הזמן הזה עמדנו ברחוב כשמסביב יש אזעקות וקטיושות. אחר כך עברו עוד שש שעות עד שהגיעו הצווים". תמונה קבוצתית עם התיקים, ועולים לאוטובוסים. מלחמת עזה הראשונה - הנה אנחנו באים.

גם בנקודת איסוף ברמת אביב נראו המילואימניקים במצב-רוח מרומם. "שלחי לי תחתונים וגופיות", ניסה אחד מהם לזמר מול המצלמה, ואחר חייך: "אני באתי בסבבה, השתחררתי ממבחן". עוד מתגייס הסביר קצת יותר ברצינות: "חייבים לבוא, אם לא אנחנו אז מי?".

החבר שדואג בבית

כפיר בנישו, בן 24, יעביר את הימים הבאים הקרובים בדאגה. בן זוגו לחיים, יניב, קצין צנחנים, קיבל אמש את הטלפון שקורא לו להתייצב. "כל שבוע אנחנו נוסעים בשבת לארוחת צהריים אצל ההורים שלו", סיפר כפיר בשיחה עם ynet. "ברור שהיינו מאוד מודעים לחדשות, כל רגע הלכנו לטלוויזיה לבדוק מה קורה. כשהיינו בחניון מתחת הבית, הטלפון צלצל".

התחושה הייתה יותר ממלחיצה. "אף פעם לא חוויתי כזה דבר, כל-כך קרוב, גיוס חירום של מישהו שכל-כך קרוב אלי. זה ממש לא קל וזה מלחיץ. זה קשר מהסוג הזה שהכל כל כך טוב, ונכון, ואמיתי, ופתאום רצים בראש התסריטים הכי מפחידים שיכולים להיות. אני לא אוהב להיות במקום הזה, מצד שני, אני יודע כמה זה חשוב לו, כמה הוא מרגיש שהוא צריך להיות שם".