מחשבים את קיצנו לאחור
בדי.וי.די של הלהיט "וול-E" אפשר למצוא הוכחות לחתרנותם של יוצרי הסרט הבאים למחות נגד תרבות הצריכה. קצת מוזר שזה מגיע מאחד מתאגידי הבידור הגדולים בעולם
יש משהו מצחיק בלקבל מארז מושקע ויפה של סרט, שנעשה בהשקעה של מיליוני דולרים והכניס פי שניים, מבית תאגיד שמנמן כמו פיקסאר-דיסני, ולגלות בפנים מכתב נוקב כנגד תרבות הצריכה, שנראה כמניפסט שנכתב על ידי קומוניסטיים-אנרכיסטיים.
אפשר לטעון ש"וול-E" הוא סיפור אהבה אל-אנושי המתרחש במאה הבאה ושנרקם, בלי מילים כמעט, בין רובוט חלוד מקסים ובודד – הכלאה בין אי.טי לאיש הפח של "הקוסם מארץ עוץ" – לבין "EVE", רובוטית עתידנית שנשלחה לחפש סימני חיים על האדמה, בעוד כדור הארץ ההרוס משמש רק רקע ומסגרת. אלא ששימת הלב הרבה לתיאור המקום, הדקדקנות המרהיבה בפרטים העצובים ובכל בורג נטוש וחלוד וההשקעה במראה הפנורמי עוצר הנשימה של החורבן, חושפים את הכוונה הגדולה שעמדה מאחורי התסריטאים והמאיירים.

וול-E ו-EVE. סיפור אהבה אל-אנושי או מניפסט אנטי צרכני?
עיקר החתרנות של יוצרי הסרט מתבטאת בחיבה למכונות ותיאורן לפרטי פרטיהן, כעצמים שונים לחלוטין זה מזה (מלבד רובוטי המשטרה, כמובן) ובעלי אופי משל עצמם. את זה אי אפשר לומר על בני האנוש המתוארים בסרט כחבורה אחידה של שמנים עצלנים, לבושים באחידות ומתנהלים בסרט נע. המסר ברור: כל אלה שאנחנו מחשיבים כעבדים שלנו הם עולם ומלואו, בעוד המעמד השולט, המערבי, התאגידי והשבע, הוא חסר זהות.
הסרט "וול-E" נע בין שני קווי עלילה: הפרטית, בה מוצא וול-E (אותו הפכו היוצרים לדמות מעוררת חמלה וצחוק) סוף סוף חברה שהיא לא ג'וק, והגלובלית, בה בני האנוש ניצלים מגורל של שיוט חסר תכלית בחלל החיצון על גבי ספינת חלל מפוארת אך מחניקה ומנוונת, בהמתנה להודעה שתבשר להם שניתן לחזור וליישב את כדור הארץ. אלא שהפער בין שתי העלילות עצום ובאמצע הסרט, כשהפוקוס עובר מהעלילה הפרטית החוצה, מאבד הסרט את האמינות שלו.
כשוול-E מלווה את איב חזרה לספינת החלל, מגוללים יוצרי הסרט את ה"אני מאשים" שלהם בכל עוזם. הספינה, "אקסיום", היא בשליטת קונצרן "Buy n Large" (או בקיצור, BnL), מעין תאגיד סופרמרקטים שזכה בשליטה עולמית ואחראי להרס כדור הארץ. ה"אקסיום" היא התגלמות הזוועה שבחברה הצרכנית, מגה-קניון שבו האנשים נעים על כורסאות נוח בלי רצון לזוז ומנהלים את חייהם מול מסך המחשב, מנותקים מהנעשה סביבם.
כאן מגיעה גם הנקודה הפשטנית והחלשה ביותר בסרט: בזכות וול-E נפגשים שניים מאותם הרי אדם, "ג'ון" ו"מרי" (לא במקרה שני השמות הנפוצים ביותר בעולם המערבי), נוגעים בטעות זה בזו ומתאהבים באותו רגע. כל הקשר המקסים שנטווה קודם לכן בין שני הרובוטים מקבל תגובת נגד שטחית שמוטחת בפני הצופה ביד גסה.
המין האנושי יצא בזול
בין התוספות המיוחדות המצורפות לדי.וי.די יש סצינה שנחתכה בעריכה, בה מגלה במאי הסרט, אנדרו סטנטון, כי המחשבה המקורית היתה לצייר את בני האנוש כ"גושים ג'לטיניים עם דיבור לא מובן", אך מאחר שאלה לא הצליחו ליצור הזדהות בקרב הצופים, הפכו אותם למעין תינוקות מגודלים. כך שבתוצאה הסופית, המין האנושי עוד יצא בזול.

וול-E מטפס על האקסיום. ספינת חלל מפוארת אך מנוונת
עוד דבר שניתן למצוא במארז, שמושקע מאוד ברמת האריזה שלו, הוא מקבץ סרטוני תדמית בדיוניים של התאגיד "BnL". אלה עשויים באופן שישעשע כל מי שנאלץ אי פעם לצפות בסרטוני תדמית מנופחים ותדריכי מנהלים של תאגידים. קריין הסרטונים הוא פרד ווילארד, השחקן שגילם בסרט את נשיא BnL, דמות האנוש היחידה שמופיעה שם.
עוד מצורפים: סרטון עם המפרט הטכני של החללית "אקסיום", סרטון הכנה לקברניט הספינה המתחיל וסקירה של צי הרובוטים העצום העומד לרשות אורחי הספינה. אבל התוספת הטובה ביותר היא הסרט הקצר "פרסטו", שהוקרן לפני "וול-E" בקולנועים ומספר על קוסם משנות העשרים והארנב הממולח שלו, שמתעלל בו משום שהוא לא מוכן לתת לו את הגזר שלו.
הדיסק מציע גם את הסרט התיעודי "הסיפור של פיקסאר", המגולל את ההסטוריה של חברת האנימציה וכיצד נבנתה על ידי חבורת בעלי חזון. אלא שמאחר ומדובר בסרט בן שעה ועשרים דקות, זו אינה תוספת אלא מנה עיקרית בפני עצמה.
מסקרן בעיקר לראות את החלק הראשון של התעודה, המתמקד במהפכה התפיסתית שהנהיגו אנשי "פיקסאר" ובראשם ג'ון לאסטר ("צעצוע של סיפור"), בתעשיית הקולנוע. לאסטר היה עדיין אנימטור בדיסני כשזכה להתגלות: הוא ראה את הסרט "טרון" שהופק באולפנים ולפתע הבין את הפוטנציאל האדיר הגלום באנימציית מחשב, בעוד שאר האנימטורים לא רצו לגעת במכונה הזאת וחששו שהיא תגזול את פרנסתם. פלא שמהחברה שלו יצא סרט פרו-רובוטי שכזה?