שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אופקים: דקלון בין האזעקות
    דקלון מגיע להופיע בפני תושבי אופקים ונזכר בהופעותיו בפני חיילים במלחמת ביום כיפור. "מוזיקה משחררת לחץ", הוא אומר ליושבי המקלט והם, מצידם, מצטרפים בשירה ורוקדים במעגל, גם כשהמילים כואבות והכוחות הולכים וכלים

    באר שבע, שעת צהריים מאוחרת. הבוקר הסוער, שכלל שלוש נפילות של רקטות גראד ועשרות נפגעי חרדה, מפנה מקום לשקט מתוח. אנשים מסתובבים ברחובות, אבל האווירה כבדה. בתחנת האוטובוסים המרכזית, מאיר כהן החליט לדומם מנועים. כבר שעות שאין עבודה ובסופו של יום, הדלק של המונית עולה יותר מהכסף שייכנס. באר שבע לא מתורגלת בצופרי אזעקה, בהפגזות ובירידה למקלטים. העיר הזו, שבה בדרך כלל מתנהלים לאט, מְתַרגֶלת בימים האחרונים ריצות למקלטים ולא קלה לה ההסתגלות.


    באר שבע. הדי הימים האחרונים השאירו בעיר שקט מתוח (AFP)

     

    עוד יומני מלחמה:

     

    אני שואלת כמה תעלה נסיעה לאופקים. אנחנו סוגרים מחיר. "זה מחיר מלחמה", הוא אומר. איש רגיש. המצב מטריד אותו וזה לא שקודם היה קל. ובכל זאת, גם בתוך הקושי, הוא מוצא את הטוב. "כל אלה שבאים מהמרכז ועושים פה קניות מרגשים אותי", הוא אומר, "גם האמנים שבאים לשמח נוגעים בלב. יש אנשים שאכפת להם". מאיר יודע שבתל אביב ממשיכים לחיות את החיים כאילו כלום, אבל הוא לא כועס. עוד כמה ימים גם הוא יתפוס נשימה אצל אחיו, שלומי, שגר בגבעתיים. אין לו חשק לעבוד, אבל צריך. הוא מנסה לשכנע את עצמו שתיכף זה ייגמר.


    בבאר שבע גם נהגי המוניות משוועים לעבודה (צילום: תומריקו)

     

    שלוש שעות יש לי להעביר באופקים. בערב יופיע באחד ממקלטי העיר הזמר דקלון. בדיוק כשאני תוהה אם, בניגוד לשדרות, באופקים בתי הקפה פתוחים, מאיר שואל איפה בדיוק אני מתכוונת להיות בשלוש השעות הקרובות. כשהוא מבין שאני עוברת אורח בעיר, הוא פוסק: "אני לוקח אותך לאמא שלי. תשתי קפה. תנוחי".

     

    קירות הבית של שולמית כהן מכוסים בברכות רבנים ובתמונות של הבאבא סאלי. היא מקבלת את פניי בחיוך. פותחת את הבית והלב. "תרגישי בבית", היא אומרת ומיד מוסיפה, "מה תשתי?". אישה יוצאת דופן, שולמית כהן. החיים באופקים הם לא פיקניק אבל היא לא מקטרת. גם לא עכשיו, כשקשה עוד יותר. לפני שבוע ימים נחתה באמצע הלילה, לא רחוק מהבית, רקטת גראד. אחרי זה כבר אי אפשר היה לישון. למרות המצב והמחיר הכבד שמשלמים ישובי הדרום ובכללם אופקים, התמונות מעזה מזעזעות אותה. "אני לא שמאלנית, אבל כשאני רואה את הילדים שם, כואב לי הלב. מה הם אשמים, הילדים? מה הם יודעים? זו לא פוליטיקה. ילד פה ושם זה אותו הדבר", היא אומרת.


    דקלון באופקים. "כי חיזק בריחי שערייך" (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    הזמן עובר. עוד מעט צריך להיפרד. "הבית תמיד פתוח בשבילך", היא אומרת ונותנת לי שקית מלאה בלימונים מהעץ בגינה. אנחנו נפרדות בחיבוק. להופעה של דקלון היא לא תגיע. "מאוחר וקר ועוד מעט הבנים יחזרו ויהיו רעבים. די, נגמר היום", היא אומרת. בכניסה למקלט בו אמור דקלון להופיע ממתינים ילדים, בני נוער ומבוגרים. ברקע נשמעים קולות נפץ מרוחקים. "זה לא נפילות, החיילים שלנו מתאמנים", אומרת לי אישה צעירה בקול מרגיע. אחרי כמה ימים טובים של לחימה, תושבי אופקים יודעים בנקל לזהות את קולות השילוח מול קולות נפילות הקסאמים. "אי אפשר להתרגל לזה, אבל לומדים לחיות עם זה", היא אומרת ונכנסת למקלט. ההופעה של דקלון היא בריחה ממסך הטלוויזיה שפתוח נון סטופ בבית.


    עם ישראל חי. הרב וייס רוקד עם דקלון ובאי המקלט באופקים

     

    המקלט שבו מופיע דקלון הוסב לבית כנסת מדוגם עם במה, פרוכת קטיפה וספסלי עץ לרוב. כשהוא נכנס מחבקים אותו. ילדים מצטלמים איתו. המבוגרים לוחצים ידיים. אבא ובן ניגשים אליו. "גם הילד שלי שר", אומר האב הגאה ודקלון, האיש שהמציא את "צלילי הכרם", מחייך וטופח על כתפי הזאטוט. גברים ונשים קוראים תהילים למען חיילי ישראל והשקט שהלוואי ויבוא במהרה.

     

    מעיין, בת השש, שהיתה כל היום במקלט, חוזרת אליו גם אחרי שעות הפעילות, הפעם עם אמא ואבא. את דקלון היא לא מכירה, אבל זו הזדמנות מצוינת להיות ביחד עם ההורים. "אני לא מפחדת", אומרת מעיין, "אבל אני רוצה שלא יהיו יותר מלחמות ושיהיה לנו שקט".


    "שישמעו אתכם עד עזה"

     

    התנאים להופעה במקלט שהוא בית כנסת רחוקים מלהיות אידיאליים, אבל דקלון לא עושה עניין. הוא פה בשביל לשיר, לא לעשות רושם. העיר אופקים קרובה במיוחד לליבו והקשר שלו אליה מיוחד. "הבת שלי למדה פה בסמינר לבנות", הוא אומר, "זה מרגש אותי לבוא לפה ולשמח את האנשים. מוזיקה משחררת לחץ. ראיתי את זה במלחמת יום כיפור כשהופעתי בפני חיילים, ראיתי את זה גם במקומות אחרים. אני מקווה שגם באופקים ייהנו".


    נחת לגדולים והפוגה לקטנים

     

    כשדקלון מארגן את מערכת ההגברה הניידת, שהוקפצה ממקלט שכן ברגע האחרון, נכנס למקלט רבהּ של קהילת ריברדייל, הנחשבת לאחת מהקהילות היהודיות הגדולות בניו יורק. הרב אבי וייס הרגיש שהוא לא יכול לשבת יותר בחיבוק ידיים בארה"ב כשבדרום ישראל נוחתים טילים. הוא עלה על מטוס והגיע לחזק את התושבים, להביע הזדהות, לחבק. מאז שנחת בישראל הוא הלך לאחל החלמה שלמה לפצועים בסורוקה, ביקר במקלטים בשדרות ובאר שבע ובא לומר גם לתושבי אופקים שהם אינם לבד. "אנחנו אתכם. כל ישראל ערבים זה לזה", אמר הרב וייס, "החיילים שלנו מגנים לא רק על ישראל אלא על העולם המערבי החופשי וגם הנשיא בוש יודע את זה. אני פה בשביל להעביר לכם מסר' שנעשה כל מה שביכולתנו לעזור לכם. אנחנו מתפללים לשלומכם".


    דקלון לפני במת הכבוד. שר תפילה

     

    הוא מתחיל לשיר בשקט "עם ישראל חי". הקהל כולו מצטרף אליו וביחד הם רוקדים במעגל. כשהוא נפרד וממשיך למקלט הבא, דקלון מתחיל לשיר. "אלוהים יברך את עמו ישראל", הוא שר תפילה. משם הוא ממשיך עם "שבחי ירושלים" ומבקש מהקהל להצטרף. "שישמעו אתכם עד עזה", הוא אומר והם שרים לא מעמידים ולו לרגע בספק את המשפט הנודע מתהילים: "כי חיזק בריחי שעריך. ברך בניך בקרבך".

     

    אחד הגברים קם ומחלק לילדים במקלט סוכריות כשדקלון שר את "המורי", מלהיטיו הגדולים' שעד היום מקפיץ את הקהל. את הגרסה שמתנגנת בפלייבק מגדיר דקלון "גרסת המילניום"' מיקס אלקטרוני לגרסה המקורית. מיותר לומר שאת המילים לשיר הזה כולם מכירים. דקלון מבקש תוך כדי שיביאו לו תה. "הגרון יבש", הוא מסמן ויש מי שממהר להרתיח מים. כשהכוס מונחת על במת הכבוד, צועקים לו: "תברך".

    דקלון מברך והציבור עונה לו: "אמן ואמן".

     

    יש קהילה חזקה ומחוזקת באופקים אבל גם פה, עושה הרושם שהכוחות הולכים וכלים. אולי בשל כך כשדקלון שר "ככלות כוחי, אל תעזבני", שירת הקהל מתגברת, נמלאת בכוונה גדולה. גם "איילת החן" המסתלסל של רבי שלום שבזי מגרד את בלוטות הרגש. "אלוהים חיש לעמך ישועה ובעת רצון תצחצח גרוני", הוא שר בקשה בתימנית' ישר לאוזניו של בורא עולם. הוא נפרד מהבאים לבית הכנסת בברכת חזק וברוך. "תהיו חזקים", הוא אומר, "שהשם ישמור אתכם ונקווה שנשתמע רק בשמחות".

     

    בדרך חזרה' במכונית ההסעה של אמנות לעם, דקלון מתגרה בבני הנהג. "אתה נוסע דרך שדרות?", הוא שואל ובני מצדו עונה: "בחייך, תן לי מנוחה. נסעתי אתמול לשדרות והספיקו לי שני טילים בצדי הדרך". דקלון מנסה להרגיע ופורש את משנת הקארמה שלו: "דע לך, ידידי, לכל טיל יש כתובת". בינתיים מדווח הרדיו על רקטה נוספת שנחתה באשדוד הלילה. דקלון מתכרכם. בני ממהר להחליף תחנה. "בוא נשמע קצת מוזיקה, הוא אומר. אנחנו ממשיכים לתל אביב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים