גרסת הבמאי: ראיון בכורה עם אלון טיראן

הוא נראה כמו הוגה דעות צרפתי מיוסר, חי בצנעה ממשכורת של אחראי סדרנים ב"קאמרי" ובין לבין מביים בתיאטרון "הספרייה" ברמת גן. אלון טיראן, האח הצעיר של המלט, מעולם לא למד תיאטרון באופן מסודר אבל גם בלי לימודים עושה הרושם שמדובר בכישרון גדול, או אם תרצו "הדבר הבא" שעוד יפתיע.

בראיון ראשון, שמתקיים לקראת עלייתה של ההצגה "היום ה-24" שביים בתיאטרון הספרייה, מדבר טיראן על אהבת התיאטרון, הפחדים וצלו של האח. "אין לי בעיה שאנשים יגידו שאני האח של איתי טיראן, כל עוד לא תהיה אידיאה פיקס ולא יחפשו בי אותו", הוא אומר, "אח שלי הוא אדם גדול ושחקן מצוין, אבל מגיעה לי נקודת התחלה עצמאית משלי".

טיראן. לא בזכות האח (צילום: מרב יודילוביץ')

קשה מאוד להתעלם מהדמיון בין שניהם. הוא קיים בתנועות הגוף, בצחוק הקופצני, בחריפות המחשבה ובעברית המשובחת וכן, גם בכישרון.

למרות הגיל הצעיר, שניהם, זה לא סוד, מפוכחים עד כאב. "אין לי ספק שאם לא הייתי אח של איתי, סביר להניח שלא הייתי מביים היום ב'בית צבי' ובתיאטרון 'הספרייה', אומר טיראן. הוא נזכר בדברים שאמר לו גרי בילו, מנהל "בית צבי", כשהגיע אליו לשיחה ראשונה. "הרבה אנשים יגידו שאתה פה בזכות אחיך. יכול להיות שזה נכון. אבל בדלת הזו, אתה עובר לבד. אף אחד לא מחזיק לך את היד". בילו, כדרכו, לא עשה לו הנחות. הוא נתן לו מקום להתחשל ולהיכשל בו.

"אני לא יודע אם כל זה התחיל ממקום של אהבת התיאטרון במובן הרומנטי", אומר טיראן. הוא גדל בבית שבו סביב שולחן האוכל דיברו בעיקר על מוזיקה קלאסית ואופרה. כילד, למד לנגן בכינור וכשהיו מגיעים חברים הביתה, היה לובש בגדי קבצן ומנסה לגרד מהם קצת כסף.

"הייתי סוג של רודף בצע כשהייתי קטן", הוא משתעשע על חשבון עצמו, "כשזה לא שירת את המטרה והרגשתי שנותנים לי כסף בעיקר כדי שאפסיק לנגן, התחלתי ללמוד פסנתר".

"השמשים", תיאטרון הסימטה. טיראן שימש כעוזר במאי (צילום: יוסי צבקר)

המשיכה לתיאטרון החלה שנים לאחר מכן כשאחיו, איתי, למד ב"בית צבי". "בהתחלה הייתי צופה בהצגות שבהן השתתף. לאחר מכן פשוט הלכתי לתיאטרון ונשאבתי פנימה", הוא אומר.

צמתים שהתחברו הובילו אותו ליובל זמיר, שחיפש בזמנו עוזר במאי להצגה "הקהל" שעלתה בתיאטרון הסימטה. שחקנית שעבדה עם טיראן כסדרנית ב"קאמרי", קישרה בין השניים והשאר היסטוריה. "שם, בחדר החזרות, מצאתי את החיבור שלי לעצמי", אומר טיראן, "אם הייתי מרשה לעצמי לנהוג בחיים כמו שאני נוהג בחדר החזרות, הכל היה נראה אחרת. המקום הזה והסיטואציה שמתקיימת בחדר החזרות, מאפשרים לי לבחון את הגבולות שלי, להבין את עצמי, להשתטות, להיות אינפנטיל. זה דברים שאני לא מרשה לעצמי ביומיום".

זה נכון. למרות גילו הצעיר, 24, יש משהו חמור סבר בטיראן. הוא לא עושה לעצמו הנחות, לא מעגל פינות, לא מכיר את המושג לחפף. "בחברה שמקצרת תהליכים ומפחדת מכל מה שהוא פיוטי וערכי, אלון טיראן הוא תקווה גדולה", אומר יובל זמיר שרואה בתלמידו את הבשורה הבאה של התיאטרון הישראלי.

"תיאטרון מרגש אותו. הוא רואה בו ובאמנות בכלל קדושה. זה נכון גם ביחס שלו כלפי בני אדם. הוא לא למד באופן מסודר אבל על חוסר הניסיון מפצים כישרון גדול, צמא לידע, כבוד וסקרנות. זה מרגש בעיקר מול תרבות האינסטנט שמלמדת אנשים ליצור מהר ושטחי. אלון מעמיק וסקרן, המניעים שלו טהורים, הוא לא מתנשא, מתחסד או מצטעצע.

"הדרישה העצמית שלו גבוהה מאוד וגם הצניעות. בעידן שבו כולם חושבים שהם יודעים הכל, הוא מעז לומר 'אני לא יודע'". זמיר אומר שטיראן מזכיר לו את דבורה ברטונוב האגדית. "יש בו חיבור בין מה שהיה לבין מה שיהיה", הוא אומר, "הוא צעיר אחר. קסם של בחור".

"מוזיקת לילה זעירה". ביים בשיתוף עם זמיר אצל ניסן נתיב (צילום: גיא עיני)

אני תוהה כיצד מתחברת תפיסת הבמאי כמושך בחוטים, אלוהי התיאטרון, זה שתמיד נמצא בשליטה ויודע כל, לבין אותו שאינו יודע, שתיאר זמיר. "אני מעדיף לא לדעת הכל. זה משאיר לי מקום לתהליך של חיפוש וגדילה", אומר טיראן, "במהלך החזרות עם השחקנים הדברים נגלים, גבולות נפרצים, אתה נוגע במקומות הקשים והרכים. זו תמונה שמצטיירת תוך כדי. יכול להיות שאני מדבר מחוסר ניסיון. אולי כיוון שאני במאי מתחיל, עדיין לא פיתחתי את הציפורלה הזו של האגו.

אני מאמין בהפריה הדדית, בדיאלוג, באינטימיות שיתופית שקשה לי איתה בחיים, אבל בחדר החזרות, מאיזו שהיא סיבה, אולי כי זה מקום מאוד אנאלי ומגרה שזה עובד. אני משווע למקומות האלה שמעמידים אותי במבחן".

ההצעה של גרי בילו לביים הפקה של תלמידי שנה ג' ב"בית צבי" הגיעה זמן קצר אחרי שטיראן הצעיר החליט לטוס ללונדון ללמוד משחק. רגע לפני שארז מזוודה וקיפל את חייו הוא הבין שעל הצעה שכזו לא מוותרים. "זו היתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה", הוא אומר, "כמה שזה הפחיד, ככה זה משך אותי".

הוא ביים את "הא הא" של המחזאי הבריטי ריצ'ארד אייר ומאוחר יותר את "העיקר שטום בסדר" מאת לוסי גנון.

הפעם הראשונה שבה נכנס לחדר החזרות כבמאי סוליסט זכורה לו כטראומה. "זו היתה חוויה קשה", הוא אומר ומסביר, "לביים זה סוג של הורות. מקום מאוד בודד. אתה צריך לכוון שחקנים בשעה שאתה עצמך לא תמיד יודע, מאמין או חושב שמה שאתה עושה נכון וטוב.

"אתה מגיע למקומות מאוד אישיים שבהם אתה מחויב להתעמת ולהתמודד בלי שתרצה עם עצמך. אי אפשר לדרוש משחקנים להתערטל נפשית בלי שאתה תהיה מסוגל לעשות את זה. המקומות האלה של ההתמסרות, הכניעה, חוסר האונים במובן הטוב של המילה, היכולת להיות פעור ולהכיל רגשות, זה קשה ותובעני אבל גם ממכר. אני חושב שבהפקה הראשונה, לא הייתי מסוגל לזה. לא יכולתי להעמיד את עצמי בנעליים של השחקנים. זה הרגיש לי מאוד לא נוח ומזויף. בסופו של דבר התגברתי על זה, כי כמה שזה קשה, ככה זה טוב. זה מסב המון הנאה אבל מחזיק זמן קצר. אתה מוצא את עצמך כמו נרקומן שמשווע לעוד מזה".

סווייד ואגוזי. "קינאתי באינטימיות בין השחקנים" (צילום: מרב יודילוביץ') 

אמרת מקודם "אני מרגיש קצת חסר". יש מקום בתוך הפרקטיקה, שאתה אומר לעצמך שאם היית לומד זה היה מקל עליך?

"אני מאמין בעשייה. אני חושב שאם ניתנת לך ההזדמנות לעשות, תעשה, תתנסה, תחווה. נראה לי נכון יותר לבוא ללמידה מעשייה ולא הפוך. אתה צריך לחיות את החיים, להטעין את עצמך במטענים, כדי לגעת בעומק ולהציע בשלות. אני רוצה להאמין שכל החיים אומר לעצמי שאני לא יודע, שיש לי מה ללמוד ושאני יכול להיות טוב יותר".

"אני רוצה להאמין שאני במאי שקשוב לשחקנים שלו ושמעוניין בדיאלוג. אני יכול לומר שבמהלך החזרות ל"היום ה-24" קינאתי בשחקנים שלי. הזוגיות שנוצרה בין שי אגוזי ליוסף סוויד ממש גרמה לי לקנא.

נורא רציתי להיות חלק מזה והרגשתי קצת בחוץ. זה נכון שבמאי צריך להיות העין השלישית, זו שמכוונת ומובילה, אבל כל כך רציתי להיות חלק מהאינטימיות הזו, רציתי לחוות את מה שהם חווים. אז התנהגתי כמו ילד קטן, קיפצתי וקראתי קריאות עידוד. בסופו של דבר הם אלה שמעבירים את מה שאני רוצה שהם יעבירו. חייב להיות להם נוח".

"מינימליסטי. כזה שהשחקן הוא מרכזו. כזה שסביב השחקן נוצר עולם שבתוכו הוא מתנהל ומתקיים".

"לא יודע לגבי פרינג', אבל כרגע אני מרגיש שתיאטרון "הספרייה" זה המקום שלי. אני חושב שיש לי כברת דרך לעבור והמקום הזה נותן לי את האפשרות לקבל החלטות שבהן אני יכול גם להיכשל. אני לא יודע אם בתיאטראות הגדולים היו מעלים חומרים שכרגע מעניינים אותי. אני נמצא במקום שהוא קצת פחות בית חרושת וקצת יותר אינטימי וטוב לי בו".