שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    ספק סרט, ספק הצגה

    למרות עבודת המשחק המצויינת של מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן, העיבוד הקולנועי ל"ספק" נראה ברובו כמו מחזה מצולם. שמוליק דובדבני חושב שיש דברים שעדיף להשאיר בתיאטרון


     

    "ספק" ("Doubt"), העיבוד שייצר ג'ון פטריק שנלי למחזהו זוכה פרסי פוליצר וטוני, הוא חומר בעירה טוב לשיחות סלוניות. האם הכומר טוב הלב אנס או לא אנס את הנער השחור? האם התנהלותה הנוקשה של מנהלת בית הספר הקתולי שבו הסרט מתרחש היתה נכונה? האם לא עומדת לאדם זכות החפות עד שהוכחה אשמתו? ומה בדבר הסיפורים הבוקעים מפעם לפעם בדבר שערוריות מין וסטיות שמתרחשות בחסות גלימת הכמרים?

     

    "ספק", במילים אחרות, מתעטף באדרת חשיבותו העצמית. זה, למשל, אחד מאותם סרטים שבהם כשמי מהדמויות אומרת משהו דרמטי, נשמע ברקע קול רעם מתגלגל. יתר על כן, הרצינות היתרה בה מתייחס שנלי התסריטאי (שזכה באוסקר על כתיבת "מוכת ירח") למקור התיאטרלי פרי עטו (מ-2004), הופכת את העיבוד הקולנועי שהתקין למשהו קרוב יותר ברוחו למחזה מצולם.

     

    העלילה מתרחשת רובה ככולה בין כתליו של בית ספר קתולי בברונקס, והשנה היא 1964. מנהלת בית הספר (בגילומה של מריל סטריפ), נזירה שנראית כאילו יצאה מסרט בלהה עתיק, חושדת כי כומר המלמד במקום (פיליפ סימור הופמן) אנס את התלמיד השחור היחיד במוסד. הוכחות אין לה, למעט כמה ראיות נסיבתיות ועדותה של נזירה צעירה ותמימה (איימי אדמס) שיודעת לספר על העניין המיוחד שמגלה הכומר בילד בן ה-12.


    אדמס וסימור הופמן ב"ספק". עימות בין רעיונות, לא בני אדם

     

    אף שההאשמות המפורשות אינן מועלות בסרט בצורה ישירה, כל המעורבים יודעים במה מדובר. השאלה היחידה היא, האם הוא אכן עשה את זה, או שהכומר רק מגונן על הילד מפני הצקות חבריו? סטריפ משוכנעת שמדובר בהרבה יותר מגילויי חיבה, וכמו צייד מיומן יוצאת ללכוד אותו בעזרת ערמתה.

     

    האפקטיביות נשארה על הבמה

    העימות המתחולל ביניהם בסרט אינו בין בני אדם אלא בין רעיונות. בין הגישה השמרנית שמייצגת המנהלת ובין התפיסה הפרוגרסיבית שאוחז בה הכומר, בין קשיחות ופתיחות ובין חומרה ונהנתנות. הבעיה היא, שעימות סמלי מעין זה הולם יותר את במת התיאטרון, שהוא מדיום מופשט יותר מאשר הקולנוע. ומה שנדמה כמחזה כתוב היטב ומלוטש דרמטית, נראה על הבד כלוקה בעודפות ובהפרזה. הדמויות מכריזות, לא שחות, את הטקסטים שלהן, ומזג האוויר מחזק את דבריהן באמצעות רוחות, גשמים, רעמים וענפים סימבוליים שנשברים כל אימת שהדרמה קוראת לכך.

     

    הנה, לדוגמה, כאשר הנזירה קוראת לכומר אל משרדה והשיחה התמימה לכאורה סביב הצגת חג המולד מגיעה סופסוף אל הסיבה האמיתית שלשמה הוא התבקש לבוא, הטלפון על שולחנה מתחיל לצלצל, ומצלצל... ומצלצל. ואולם הנזירה מתעקשת שלא לענות. זוהי סצינה שנדמית אפקטיבית הרבה יותר על הבמה מאשר בסרט (שבו המלאכותיות והסמליות שלה זועקות), ושנלי כבמאי קולנוע (זהו סרטו השני אחרי הקומדיה הרומנטית "ג'ו נגד הוולקנו" מ-1990, עם טום הנקס ומג ריאן) מתקשה לעצב אותה כראוי על הבד.


    סטריפ. משחקת היטב, אך לא מצליחה להציל את הסרט

     

    המתח המגדרי בין שני האנטגוניסטים אף הוא לא ממריא, אף כי בסצינה שבה הכומר סר לחדרה של המנהלת ומתיישב בטבעיות על כסאה, יש יותר מאשר מראה עיניים. אם "ספק" מצליח להעניק הנאה, הרי זה במאבק האיתנים שמתנהל בין הנזירה חשוקת השפתיים, דקת המשקפיים ובעלת עיני הנץ לבין טרפהּ הזכרי,

    שבאופן אוטומטי כמעט, בשל היותו אנושי ומשוחרר יותר, מעורר את הזדהות הצופים.

     

    סטריפ, בתפקיד תובעני, משכילה שלא לגלוש אל עבר הקריקטורה, והופמן כתמיד מעולה, אבל "ספק" מתעורר לחיים דווקא עם כניסתה של ויולה דיוויס כאם הנער השחור. שחקנית בלתי מוכרת זו מופיעה בסצינה בת 10 דקות בלבד לקראת סופו של הסרט, בה היא מנהלת דיאלוג עם סטריפ וחושפת במהלכו פרטים דרמטיים הנוגעים לבנה. זהו רגע נדיר בסרט שבו נציגות מ"העולם שבחוץ" חודרת אל תוך סיר הלחץ הקלאוסטרופובי של המוסד החינוכי, ונוכחותה טוענת את הסרט במידה בלתי רגילה של פגיעות ורוך. לרגע, “ספק" נדמה קצת יותר מפטפטת שיעור חברה שהוא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים