שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: גבי מנשה
    הקרב להצלת השד
    הם יפים, מרהיבים ומושלמים, ולא אני אמרתי את זה. הרופאים אליהם פניתי לא רצו לוותר אפילו על אחד מהם. האם יצליחו למנוע את תהליך ההתנתקות שלי מהשד? טור רביעי
    "הם נורא יפים", אמר לי מנתח השד הראשון, והתכוון לציצים שלי. באתי אליו להתייעץ על היקף הכריתה הנדרש והוא נשבע: "הם כל כך יפים. נעשה הכל להימנע מכריתה".

     

    אין צורך לומר שרצתי לקבל חוות דעת שנייה. בכל זאת, בעניינים כה חמורים אי אפשר להסתפק בדעה אחת.

     

    הטורים הקודמים שלי:

     

    "מרהיבים", אמר השני. גם חוות דעת זו לא הניחה את דעתי ורצתי לקבל נוספת: "מאוד אסתטיים", אמר השלישי, וחשבתי שכאן כדאי לעצור. ההשקעה הכספית בטיפוח האגו שלי חרגה מגבולות הטעם הטוב של כל מנתח בכיר.

     

    כשיצאתי מהרביעי ("מושלמים", אם אתם מתעקשים לדעת), נעצרתי רגע מול הראי במעלית (בקושי מתאפקת מלהרים את החולצה ולחטוף מבט נוסף בפלא) וטפחתי לעצמי מטפורית על המצח: עכשיו? עכשיו אתם מספרים לי? באמת תודה רבה. איפה הייתם עד עכשיו? למה נתתם לי כל השנים להתאמץ, להרחיב דעת, להשחיז שנינויות, לאסוף רפליקות, להעמיק תובנות, לפתח יכולת הקשבה ואמפטיה, ובקיצור לפתח לעצמי, בדם ויזע לא מועטים, מוניטין של בחורה עם אישיות, כשיכולתי לפלס את דרכי כה בקלות בעזרת שני יתרונות כה בולטים.

     

    כמו אורנה בנאי למען חתולי הרחוב

    אבל החלטתי לא להניח למרירות להשתלט עלי. היא כל כך לא הולמת סמל סקס. במקום זה התענגתי למראה ההתגייסות המוחלטת של רופאיי למשימה הרבה יותר בוערת – לשמור על הציצי שלי. כמו אורנה בנאי למען

    חתולי הרחוב, כמו דניאלה וייס למען המאחזים ביש"ע, כמו שאול מופז למען הכיסא שלו – כך לחמו הדוקטורים למען השד הימני שלי. הם שלחו אותי לבדיקה אחרי בדיקה, אולי בסוף אחת מהן תאשר שלא נצטרך כולנו – אני והם – להיפרד ממנו.

     

    מול הלהט הקדוש של הרופאים בלטה שבעתיים עוינותם של כוחות השחור עימם אני חיה 30 שנה, בעלי ליתר דיוק, שהלך אחרי כנביא זעם, סירב להתרשם שלא לומר להפגין גילוי קנאה הכי קטן בכל המעריציצים החדשים שלי, וכקאטו הזקן והנרגן בשעתו, שינן כמנטרה את הצו להחריב את קרתגו היפהפיה שלי: "תורידי, תורידי אותו כבר".

     

    "אבל מה, לא חבל לך כאילו...?" התבכיינתי בטון מתחנחן אותו סיגלתי לעצמי מאז הוגדרתי על ידי בכירי רופאיי כבחורה "שווה".

     

    "תורידי, תורידי", ענה בזעף, "אני אעשה את זה בעצמי בסוף, אני אומר לך". האיום הזה הכי פחות הפחיד אותי. שלוש תמונות מחכות לתלייה, ברז דולף במטבח ומכסה אסלה סדוק הם רק חלק קטן מהסיבות שגרמו לי להאמין שמדובר באיום סרק.

     

    אך כמו תמיד ניצחו כוחות השחור - בעלי והעובדות הרפואיות גם יחד. מתוך ערפל הממצאים הסותרים, הפציעה הידיעה החותכת שיהיה צורך לחתוך - ואת כל-כולו. תעצומות נפש נדרשו ממני כדי להביא את הבשורה הקשה לרופאים שבורי הלב שלי, אבל ליוויתי אותם אל ההחלטה האמיצה ואל ההשלמה.

     

    להירדם עם ולקום בלי

    גם לי לא היה קל. נאחזתי בחמש דקות התהילה שלי וניסיתי למתוח אותן כמה שיותר. כשהרופא-המרדים, כמו כל חבריו הרופאים לפניו, אמר לי בפגישתנו הטרום-ניתוחית - "מדהימים", קיבלתי את מחמאתו בסומק של

    ענווה מזויפת, עד שהבנתי שהוא מדבר בכלל על ערכי הטרי-גליצרידים בדם שלי.

     

    מתיקות ההערצה הגברית פרנסה אותי עד הכניסה לחדר הניתוח. רגע לפני שבעלי החמצמץ דחף את האלונקה לתוך המעלית במו ידיו, מפחד שמא אתחרט, הספקתי עוד - מול עיניו המבועתות של הסניטר - להצטלם בתנוחת "פין אפ גירל" עם זוג פלאי העולם בשלמותם, תמונה שתישמר אצלי בנייד לעד (וכבר סומסה בטעות למנהל סניף הבנק שלי, איש חביב, אב לשלושה וחובש כיפה סרוגה).

     

    להירדם עם ולקום בלי – זהו הסיוט של כל מנותחת, ובגללו בוחרות חלק מהן בהליכים הרבה יותר מסובכים, מכאיבים ולא אופטימליים רפואית רק כדי להבטיח שיקומו "עם". במקרה שלי, העריך הפלסטיקאי שאני מספיק חזקה כדי לעמוד בכך (אחרי שהתבונן בפני ומלמל משהו על שנים של חישול מול הראי) ולכן סיכמנו שנתחיל בקטן, ומן הניתוח אתעורר רק עם "התחלת בנייה" סמלית. "אני אהיה בסדר", הבטחתי לעצמי ובתוך כך ביררתי האם אפשר להשאיר שם את התחבושת לנצח או לפחות עד שאמות. ואכן, למחרת בבוקר התעוררתי חבושה כך שלא יכולתי להרגיש שלקחו לי משהו, חוץ מהמשקפיים.

     

    כירורג-השד הגיע לבדוק את מעשה ידיו. הוא רכן לעבר אזור האסון והתחיל להסיר את הלוט ולהתעסק במה שכירורגים מתעסקים. אני סירבתי להביט אך להפתעתי הרבה, החלו בוקעים מכיוונו מצמוצי עונג, ולאחריהם החלו להגיע בקצב התארים שכה פונקתי בהם מאז גילוי המחלה: נפלא, נהדר, מושלם.

     

    ביי ביי בוהדנה

    חשבתי שההרדמה עוד נותנת בי אותותיה, או שכרגיל, בלי המשקפיים, אני לא שומעת טוב. שעה לאחר מכן הגיע הפלסטיקאי. איש יותר צעיר, יותר אנין טעם אבל תגובתו לא היתה פחות נלהבת: מדהים, מרהיב, אסתטי.

    מה??? סתם??? הכל היה מתיחה חולנית? אולי לא היה לי כלום, לא חתכו לי כלום והאישה השמנה שנחרה כל הלילה במיטה שלידי היא יגאל שילון.

     

    אזרתי אומץ והלכתי אל המראה: מהמקום בו שכן פעם ציצי עגול ויפה ומרהיב, נשוא הערצתם של עשרות רופאים בכירים, חלקם מנהלי מחלקות אפילו, השקיף אלי מבטו העיוור של גור ציצים קטן, שתפר ארוך ומכוער חצה אותו לרוחבו כמו צלקת על לחיו של פיראט. ועל זה אמרו שני הרופאים של חיי - מושלם. עכשיו הבנתי. כל חגיגת האגו המופרזת שלי, כל הסתופפותי החדשה במועדון המירי-בוהדנות של העולם - הכל היה מבוסס על הערכותיהם המופרכות של חבורת רופאים עם טעם רע במיוחד. נו, טוב. אז בכל זאת טוב שהשקעתי באישיות.

     

    עצה אחת בשבוע – קחי דוגמה מפואד

    עכשיו אני יכולה להגיד מה שכמה אחיות ותיקות לצרה שעברו את זה לפני ניסו להגיד לי והיה לי קשה להפנים: זה לא סוף העולם. אפילו שהמון נשים בריאות חושבות שזה נורא וינעצו בך מבטי אימה, אפילו שחלק מהרופאים

    מגיבים בפאניקה – אז זה פשוט לא סוף העולם. זה אפילו לא נורא, אחרי שמתרגלים, ומתרגלים נורא מהר. לכן, תשתדלי לחשוב רק על שיקולים רפואיים. אל תיגררי לניתוחי סלאמי בניסיון למנוע כריתה. זה לא שווה את הבריאות שלך. אני נשבעת לך – האובדן לא ישנה לך את האישיות, וגם על איכות החיים לא ישפיע בצורה דרסטית. גם אם את צעירה, גם אם אין לך עדיין בן זוג, - את נשארת אותו בן אדם, ואת לא מוכרחה להתפשט בפגישה הראשונה (זו סתם נראית לי עצה טובה לחיים, בכללי). אני לא אומרת שלא תפקוד אותך מדי פעם סופת געגועים למה שהיית לפני כן – יותר סימטרית, פחות מצולקת, וכל איברייך במקומם. נכון. אז מה? אני בטוחה שפואד בן אליעזר מתגעגע גם הוא לא מעט למותניים שלו, ולמרות זאת הוא מסתובב בעולם זחוח, מדושן עונג ובלי סימן קל של דיכאון. אז קחי דוגמה אחות שלי. 

     

    נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים