שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    החלון ושברו

    כמו "אמריקן ביוטי" בשעתו, גם "חלון פנורמי" של סם מנדז מבקש לחשוף את הסיוט הטמון בחלום הפרברים האמריקני. אלא שהפעם, התוצאה היא סרט שטחי עם משחק בעייתי וחיוור


     

    הנה לפניכם הסיוט הגדול של החלום האמריקני – הפרברים. בדיוק עשור אחרי שחשף את המתח, הייאוש והסטייה שרוחשים מתחת לחזות המיופייפת והמזויפת של המשפחה המושלמת ב"אמריקן ביוטי", חוזר סם מנדז אל אותה טריטוריה ממש ב"חלון פנורמי". אבל מה ששימש בסיס לסאטירה שחורה בסרט ההוא הופך כאן לטרגדיה.

     

    ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט, שמשתפים פעולה לראשונה מאז "טיטניק" ב-1997, מדגמנים פה נישואים לא מאושרים בפרבר אמריקני בשנות ה-50. מדגמנים, כתוב, משום שלרגע איננו שוכחים שמדובר בצמד כוכבים זוהר ואטרקטיבי. הם כאילו יפים ומושלמים מדי מכדי לגלם זוג צעיר בפרברים, והסרט עצמו מעוצב יתר על המידה, ובכך יש כדי להעיר על המלאכותיות של מי שחיים את החלום האמריקני בעשור ההוא.

     

    לא הרבה קורה בסרט, המבוסס על הרומן "Revolutionary Road" מאת ריצ'רד ייטס שראה אור בשנת 1961. הוא נפתח בסצינה שבה הדמות שמגלמת ווינסלט משתתפת בהפקת חובבים כושלת של "היער המאובן", מחזהו של רוברט אי. שרווד (שאף זכה לעיבוד קולנועי ב-1936 בכיכובם של המפרי בוגרט ובטי דיוויס). היא מופיעה שם בתפקיד מלצרית בדיינר שכוח אל בלב המדבר החולמת לנסוע לפריז, רק כדי שנגלה בהמשך שהיא, כלומר עקרת הבית המשועממת, מחליטה לממש את הפנטזיה של מי ששיחקה על הבמה.

     

    בעלה (דיקפריו) הוא פקיד בכיר בחברה גדולה, שבשעמומו מחיי נישואיו מנהל רומן עם מישהי ממקום העבודה שלו, בה בעת שהוא מקפיד לשמור על ארשת משפחתית מושלמת. הסרט אינו מראה כיצד הקשר ביניהם מתפרק. הוא מתחיל בנקודת שפל, וממשיך להראות כיצד הבית המטופח בדרך המהפכה הופך לזירה בה נאבקות חיות טרף צמאות דם זו בזו. ממש כמו היו השניים הגרסה הצעירה של ג'ורג' ומרתה, אותו זוג נשוי ציני ומריר ממחזהו של אדוארד אלבי, “מי מפחד מווירג'יניה וולף".

     

    הבעיה היא שמ"חלון פנורמי" נעדרת הארסיות שפעפעה במחזה של אלבי (שהפך ב-1966 לסרט קולנוע מצליח בכיכובם של ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור ובבימויו של מייק ניקולס). אולי זה משום שדי קפריו ו-ווינסלט פשוט חיוורים מדי, ובעיקר משום שבהיעדר עומק פסיכולוגי לדמויות, השחקנים שמגלמים אותן נדרשים להפרזה.

     

    מה, למשל, הביא לתסכול ההדדי שלהם זה מזו, ואיך דעכה האהבה? אבל מה שיותר חשוב – מדוע חשה האישה בוז עמוק כל כך לחיים הבורגניים בפרברים? האם רק משום שמאסה בתפקיד עקרת הבית החייכנית? אם קיים איזשהו רובד פמיניסטי בסרט, הוא קורס תחת ההצגה הקרה וחסרת הרחמים של הזוג, שהיא כה קיצונית עד שהיא נדמית כגובלת בשנאת אדם לשמה.

     

    שלא ייגמר באוסקר

    תוך כדי הצפייה בווינסלט בסרט קיוויתי שלא על העבודה המכנית שלה כאן תזכה השחקנית הראויה הזו באוסקר השנה. משחקה כאן נוטה לעודפות והיסטריה, מין סטריאוטיפ של אישה נוירוטית, עד שלרגע לא ממש אכפת לך מה יקרה לה ברגע הבא. מערכת היחסים שלה עם בעלה נעה מקיצוניות אחת לשנייה, אך מסרבת להתפתח. אין בה לא דקויות ולא רגש אמיתי, אפילו לא את ההומור השחור של "ירח מר" המופתי של פולנסקי. התוצאה, על כן, היא סרט שטחי כשם שהוא תיאטרלי.


    דיקפריו ו-ווינסלט. בהעדר עומק פסיכולוגי, השחקנים נדרשים להפרזה

     

    זוהי הפעם הראשונה שבה מנדז (שיצר גם את סרט הגנגסטרים המצוין "הדרך לפרדישן") מביים על הבד את אשתו, ווינסלט. אבל "חלון פנורמי" אינו נטען באותה אנרגיה רגשית מיוחדת שהתפרצה כאשר כמה מהבמאים הגברים התבוננו בסרטיהם בנשותיהם השחקניות (המחשבה, אגב כך, נודדת אל ג'ון קאסאווטס וג'ינה רולנדס). יש, על כן, משהו סתמי בסרט שמסרב להותיר חותם. אף זאת – הסרט מתקשה להצביע על איזושהי רלוונטיות לאמריקה של היום, מה שהופך את נוכחותו בשלהי עידן בוש למעט תמוהה.

     

    ישנם רגעים אפקטיביים בסרט וסצינות בנויות היטב, אבל אין בהן כדי להפוך את הסרט למורכב. אם ווינסלט ודי קפריו רחוקים מלספק, הפיצוי מופיע בדמותו של פסיכופט (בגילומו של מייקל שאנון מפחיד המבע, “לפני שהשטן יידע”), שמשמש דווקא על תקן של מפענח מדויק של הזוגיות המתפוררת. אך נכון שהוא, ולא ווינסלט, קטף בשבוע שעבר מועמדות לאוסקר על משחקו בסרט זה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "חלון פנרומי". שטחי ותיאטרלי
    לאתר ההטבות
    מומלצים