עוד חוזר הניגון: דפוסי הבחירות שלא נס ליחם
מ-67' אנחנו בצל מערכות צבאיות; דש ושינוי כבר קמו ונפלו כמפלגות מחאה; דרעי וש"ס חגגו על האישומים; ועליית קלינטון נוצלה בקמפיין רבין. אז מה נשתנה? חוקרת הבחירות פרופ' מיכל שמיר עדיין מאמינה בשינוי: "גם לנו מגיע אובמה"
למראית הדז'ה-וו. תחשותם של רבים, שהבחירות לכנסת ה-18 מלוות בפיהוק גדול, לא צריכה להפתיע אף אחד. סקירה קצרה של מערכות בחירות קודמות בישראל, מגלה שיהיו כמה תסריטים חוזרים שכנראה ימשיכו ללוות את הציבור הישראלי בכל פעם שיתבקש לעשות דרכו לקלפי.
פרופ' מיכל שמיר מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית לניתוח מערכות בחירות, מפרקת את הדפוסים החוזרים לגורמים. אז מה היה לנו שם?
הצל הביטחוני
הקמפיין הנוכחי התנהל במידה רבה על רקע מלחמת עזה. מומחים ידעו לחבר את עלייתה של מפלגת העבודה המדשדשת בסקרים להצלחת הפעולה הצבאית בניצוחו של שר הביטחון, אהוד ברק, וגם כעת עולה שאלת הפעלת הכוח הצבאי ממש בסמוך ליום הבוחר.הבחירות לראשות הממשלה ב-2001, ומערכת הבחירות לכנסת ה-16 נערכו על רקע אינתיפאדת אל-אקצה. לקראת הבחירות ב-2003, שר הביטחון דאז, שאול מופז, אף הורה על פתיחת מבצע "ברזל חם" בעזה. גם אז נטען שהפעולה נבעה משיקולים פוליטיים.
כחודש לפני בחירות 1996, מבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון וחוסר ההכרעה בעקבותיו, הביאו לשינוי בעמדת רבים מהבוחרים ולעלייתו של נתניהו. המערכה הפוליטית ב-1992 התקיימה בשלהי האינתיפאדה הראשונה ורבים מייחסים את עלייתו של רבין לתדמיתו הביטחונית, כמי שמסוגל לצאת מבוץ הטרור הפלסטיני.
"הנושא המדיני-בטחוני מאוד קבוע ותופס אותנו חזק לפחות מאז בחירות 1967", אומרת פרופ' שמיר. "בשל כך, הוא אינו מאפשר לנושאים אחרים לפרוץ ולהשפיע. זה קרה גם בבחירות הקודמות, אז נדמה היה שהאג'נדה הכלכלית פרצה בראשות עמיר פרץ, אך זו נחלשה ונעלמה. אחרי שחמאס נבחר הביטחון שוב הפך לנושא המרכזי". לדבריה, העובדה שמבצע צבאי מתנהל במקביל לתהליך פוליטי "לא מאפשרת דיון ציבורי ואלטרנטיבות לנושא הביטחוני, במיוחד בתחום הכלכלי".
מפלגות המרכז והצבעת המחאה
מפלגת הגמלאים עלולה לזכות הפעם בתואר הנעלמת התורנית. רבים ממצביעי "גיל" היו צעירים מאזור המרכז, שאינם קהל היעד הטבעי שלה, אך נימקו את בחירתם כהצבעת מחאה, בשל ייאוש מהפוליטיקה הישראלית הפוגעת בשכבות החלשות ומהשחיתות.
אך אין מדובר בדפוס חדש. ב-2003 הייתה זו מפלגת שינוי שביצעה זינוק מטאורי וגרפה 15 מנדטים באפקט אנטי-חרדי, רק כדי להיעלם ב-2006. כך היה גם גורלה של צומת של רפאל איתן בשנות ה-90 ושל מפלגת דש, שבהמשך דשדשה והתפצלה.
ועוד לא הזכרנו את "הדרך השלישית" שהבליטה את אכזבת מצבעי העבודה מאפשרות הנסיגה בגולן; דש, שזכתה ב-15 מנדטים בבחירות 1977 ודשדשה בבחירות הבאות, לאחר התפצלותה; "יחד" של עזר ויצמן מהכנסת ה-11; וגם "עלה ירוק", שממשיכה לנסות, אחרי שב-2003 הייתה רחוקה רק אלפים בודדים של קולות מכניסה לכנסת.
לדברי פרופ' שמיר, "תופעת מפלגות המרכז פורחת בתקופת מצב פוליטי נזיל. הן כמו פלטפורמה של רכבת - עולות ויורדות. מבחינה היסטורית, רואים שהן הצליחו ככל שמצב הניידות והנזילות הפך למאפיין את המערכת - ובישראל ניתן לומר כי במידה רבה המצב הקבוע הוא נזיל".
נרדף וטוב לו
הפעם חלק מהעיסוק בנושא השחיתות נוגע ליו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. שבועיים וחצי לפני הבחירות, עצרה המשטרה כמה ממקורביו בחשד לעבירות שוחד. למרות החקירות, ליברמן ממש לא מראה נסיגה בכוחו לפי הסקרים, ואף השתמש בחקירה כמנוף לטענת רדיפתו על ידי מערכת אכיפת החוק. לפחות בעניין הזה, המחשבה שלו לא הייתה מקורית.
על הבחירות לכנסת ה-13 העיבה חקירתו של אריה דרעי, שהמשיך לכהן כשר פנים גם בממשלת רבין.
רבים טענו כי ש"ס ניתבה ב-1996 את המערכה המשפטית שניהל דרעי, למאבק בין "האליטות הישנות" לחרדים המזרחים הצעירים שביקשו להתקדם. הפרשה ודאי לא הזיקה למפלגה, שגרפה אז עשרה מנדטים.
גם הבחירות ב-2003 נערכו על רקע הדלפות על חקירות. אלו נגעו לראש הממשלה דאז, אריאל שרון - שאף ביקש למחות על כך בשידור חי ונבלם על-ידי יו"ר ועדת הבחירות, השופט חשין. כן ליוותה את התהליך הדמוקרטי פרשת השחיתות בפריימריז הליכוד, בה הייתה מעורבת חברת הכנסת לשעבר נעמי בלומנטל.
כמה מילים אפשר לשפוך על אמריקה?
מפלגות מובילות מבקשות לחבק את הממשל האמריקני החדש וטוענות כי הן בעלות הסיכוי הטוב ביותר לזכות לתמיכתו - בניגוד ליריבים, כמובן. לדברי פרופ' ג'ראלד שטיינברג, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, שילוב ארצות הברית במערכת הבחירות הוא תרגיל ישן.
"לפני עשור, בסוף הקדנציה של ביבי, המתח בין נתניהו לממשל של ביל קלינטון היה חלק אינטגרלי בבחירות. גם בתקופת בוש האב, כששמיר היה ראש ממשלה, הייתה מתיחות לא פשוטה. רבין והעבודה למעשה אמרו - אנחנו מסוגלים לנהל את הדיון עם ארצות הברית בצורה יותר מקצועית", הוא מזכיר.
לדברי פרופ' שטיינברג, בניגוד למערכת הבחירות הנוכחית, בשתי התקופות הללו נטלו השגרירים האמריקנים חלק במסע הבחירות. ב-92' זכה רבין לתמיכה גלויה וב-99' ברק. "היום השגרירות לא נוקטת עמדה, אך המועמדים משתמשים ביחסים הקודמים ומבקרים את נתניהו.
"אי אפשר לדון בפוליטיקה הישראלית בימינו בלי להתייחס למה שקורה בארצות הברית", הוא מדגיש. "אובמה והממשל מהווים שינוי מהותי מקצה לקצה לגבי עתידה של ישראל. לא יכולה להיות מפלגה רצינית שלא תתייחס לכך".
כיבוי צפים
ב-2006 ביקשו נתניהו ופרץ להיאחז ב-25 מנדטים צפים, לפי סקר שנערך 11 ימים בלבד לפני הבחירות. קולות הבוחרים המהססים, כך קיוו בליכוד ובעבודה, יצילו אותם מהיתרון האדיר שהיה למפלגת קדימה בראשות אולמרט.
פחות מחודש לפני הבחירות ב-1992 הצהירו 15 אחוזים ממאוכזבי הליכוד כי הם בגדר "קולות צפים".
"פעם הנאמנויות היו יותר מוצקות ומגובשות", טוענת פרופ' שמיר. "ניתן היה לחלק את הבוחרים לסקטורים - מעמד הפועלים, נשים כו'. פעם ליכודניקים היו מצביעים ליכוד. היום, הנאמנויות הללו נחלשו והאנשים הרבה יותר ניידים, מכיוון שהעוגנים החברתיים והפוליטיים נחלשים. עוד היא מוסיפה ש"אנשים גם מחליטים מאוחר יותר, וזה מאפיין את כל הדמוקרטיות. אצלנו זה קל במיוחד בגלל שיטת הבחירות הארצית היחסית. גם החלפת שיטת הבחירות לא הצילה אותנו".
עוד תהיה תקווה לאומית?
כפי שכבר הראנו בהרחבה, בעשור האחרון חלה ירידה חדשה בחוזי ההצבעה, אולם גם קודם נרשמה ירידה הדרגתית. בבחירות הקודמות נשבר שיא השפל, כשרק 63.2 אחוז מהזכאים להצביע מימשו את זכותם. בהצבעה הישירה לראשות הממשלה ב-2001 הצביעו רק 62.3 אחוזים מציבור הבוחרים.
רבים מייחסים את אדישות הציבור במערכות הבחירות האחרונות לתדירותן של הבחירות בעשור האחרון, אי יציבות הממשלות וכן התחושה שהמערכה מוכרעת מראש.
"התחושה הכללית במערכת הבחירות היא שכבר היינו שם, ולמעשה הכל היה מיותר. בעצם, יכול מאוד להיות שכל שיהיה בסיומה זה משחק כסאות מוזיקליים", מסכמת שמיר, אבל שומרת עדיין על אופטימיות לגבי אפשרות קיומו העתידי של קמפיין בחירות סוחף שיצליח לעורר תקווה לאומית, כמו בארצות הברית: "אני בהחלט מעריכה שיכול להיות גם לנו אובמה".
לפנייה לכתב/ת 
