שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פיצול אישיות ספרותי
    מצד אחד דניאל הנדלר הוא סופר נוער בשם "למוני סניקט" שמעורר היסטריה המונית. מצד שני הוא סופר למבוגרים, שעכשיו יוצא בעברית קובץ סיפוריו "בקיצור, ביחד". שיחה על איך זה להיות שני סופרים באיש אחד

    קריירת הכתיבה של דניאל הנדלר מזמנת לו חוויות קיצוניות משהו: כשהוא מגיע למפגש עם קוראים תחת שמו הבדוי "למוני סניקט", משתרכים תורי ענק ושוטרי תנועה צריכים לכוון את ההמונים. כשהוא מגיע לאירוע דומה בשמו האמיתי, נמצאים במקום רק קומץ מעריצים, ואפילו כבר קרה שאירוע כזה בוטל בגלל מיעוט משתתפים.

     

    הנדלר בן ה-38 פשוט סובל (למען הדיוק נהנה) מפיצול אישיות, לא מהסוג הפתולוגי, אלא מהסוג היצירתי. בזהות אחת שלו, "למוני סניקט", הוא סופר היסטרי, שכתב כבר 12 רבי מכר לילדים ונוער, שאף תורגמו לקולנוע; ב-2004 הופק הסרט "Lemony Snicket's A Series of Unfortunate Events" (בעברית "סדרה של צרות") בכיכובם של ג'ים קארי, מריל סטריפ וג'אד לאו. ההצלחה המסחרית הזו הפכה אותו למולטי-מיליונר.

      

    הנדלר, קריירה של חוויות קיצוניות (צילום: Meredith Heuer)

     

    בזהות השנייה שלו הוא סופר מוערך למדי, אבל כזה שנמצא בראשית דרכו, ועדיין מחפש דרך להגיע לקהלים רחבים. כך או כך הכתיבה שלו יוצאת דופן; יש בה איכויות סוריאליסטיות ותערובת סמיכה של צמרמורת ורגשות מתקתקים.

     

    בימים אלה רואה אור בעברית (בהוצאת זמורה ביתן) ספרו של הנדלר "בקיצור, ביחד". באנגלית נקרא הספר "Adverbs", ובהתאם, כל אחד מהסיפורים הכלולים בו נושא ככותרת תואר פועל. לא תמיד ברור אם מדובר בסיפורים נפרדים, כי הנדלר אורג אותם למעין רומן זרוע סינקופות.

     

    רומנטיקן או ציניקן?

    הגיבורים שלו, צעירים אמריקניים תזזיתיים, חוזרים ומופיעים בסיפורים שונים וכולם עוסקים באהבה. על פי רוב הם נעים על ציר ניו יורק - סן פרנסיסקו, מנסים להגן על ליבם מפני התנפצויות בלתי נמנעות, ואחר כך ללמוד כיצד לאחות את השברים. הנדלר משתמש בתערובת כזו של מתיקות ומרירות, עד שלא תמיד ברור אם הוא רומנטיקן בנשמתו, או ציניקן בנשמתו שלועג לכל דבר רומנטי.

     

    סדרת ספרי "למוני סניקט" הנקראת "סדרה של צרות" מתארת את קורותיהם של ילדי משפחת בודלייר, שהוריהם נספו בשריפה. כאמור, היא הפכה להצלחה מסחרית גדולה ואפשרה להנדלר לחיות כפי שהוא חי כיום: עם בנו הפעוט אוטו ואשתו המאיירת ליסה בראון, בסן פרנסיסקו, בבית מפואר ליד הים, ככותב במשרה מלאה. 

     

    הסדרה נכתבה כמעט במקרה: הנדלר מעולם לא התכוון לכתוב ספרי ילדים. הוא שלח את כתב היד של הרומן הראשון שלו לגמרי בטעות לעורכת ספרי ילדים. זה היה סיפור אפל על שלושה יתומים שנשלחים לגור עם הרוזן אולף, קרוב משפחתם המשונה הלוטש עיניו לירושה שלהם. אבל העורכת ראתה בזה פוטנציאל "נעורים" אדיר וכך נסללה הדרך.

     

    גם הכתיבה של הנדלר למבוגרים זכתה מראשיתה להערכה, אבל כאמור לא לקמצוץ מהיסטריית למוני סניקט. בהתחלה הוא כתב שירה, ואפילו זכה ב-1990 בפרס של האקדמיה האמריקנית לשירה. אחר כך כתב תסכיתים הומוריסטיים לרדיו ובשלב מסוים עבר לניו יורק כדי לעבוד שם כמבקר ספרות וקולנוע.

     

    ב-1999 כתב את הרומן הראשון שלו "The Basic Eight" -  רומן המבוסס על יומן שכותבת אסירה הכלואה באשמת רצח המורה שלה בתיכון. הביקורות אהבו, אבל המכירות היו בינוניות. אחר כך התמסר לכתיבת סדרת הילדים. הנדלר עצמו מעמיד פנים שהוא לא מבין איפה הבעיה, הוא מסתדר מצוין עם הסכיזופרניה הזו.

     

    מקנא במורקמי

    "כשאני מתחיל להתבלבל בין הדמויות שלי, אני יוצא להליכה ארוכה ברגל ומדבר עם עצמי. אין בי קנאה על כך שכסופר למבוגרים אני לא הצלחה מסחרית גדולה. אני מודה, יש בי קנאה לפעמים בסופרים אחרים, אבל בעיקר בגלל היצירות שלהם, לא בגלל ההצלחה שלהם. אני למשל מאוד מקנא בהרוקי מורקמי".

     

    איזה הבדלים אתה מוצא בין כתיבה לילדים ונוער לכתיבה למבוגרים?

     

    "האמת היא שאני לא רואה כל הבדל, פרט לעובדה שבסיפורים למבוגרים אני יכול להתייחס ליותר נושאים ולהכניס יותר פרטים".

     

    הפרטים הללו הם בדרך כלל הפרטים המלוכלכים של האהבה והחיים; האופן שבו כסף סודק מערכות יחסים, המריבות שהן לפעמים הדבק היחיד במסגרות זוגיות ועוד. לכן לא מפתיע לגלות כי כבר מילדות הנדלר לא השתגע על סיפורים עם סוף טוב.

     

    הוא קרא המון, אבל לא אהב ספרים שמחים מדי ונמשך ליצירות אפלות יותר, כמו אלה של רואלד דאל או אדוארד גורי. "אני לא מסוגל להעלות בדמיוני סיפור טוב ומעניין שלא קורה בו משהו נורא ואיום", הוא מודה.

     

    מה כל כך מושך אותך בצד האפל?

     

    "אני חושב שכשאתה רואה חדר חשוך, אתה יכול לדמיין המון דברים שעשויים לקרות בו. לעומת זאת, אם מישהו מדליק את האור - אתה מוכרח להכיר במה שמתרחש שם באמת. במרבית המקרים ההתרחשות הזו הרבה פחות מעניינת ממה שיכולת לדמיין".

     

    איך נולד בעצם הרעיון הפוסט מודרני שעומד בבסיסו של "בקיצור, ביחד"?

     

    "אשתי ואני גרנו בניו יורק, ויום אחד נסענו ברכבת התחתית ורבנו. תוך כדי ויכוח, היא אמרה משהו כמו 'אני לא צריכה להיות עם מישהו כמוך', ואז גם אני אמרתי 'טוב, אז גם אני לא צריך להיות עם מישהי כמוך" והלכתי משם לקצה הקרון. נעמדתי ליד זקנה סינית שהחזיקה המון חבילות, ונעצתי בה מבט מלא כמיהה, עד שאשתי פרצה בצחוק".

     

    האהבה לא קשורה למעורבים בה

    "זה היה סוף המריבה, אבל זה גרם לי לחשוב מה היה קורה לו באמת התאהבתי באישה הזאת במקום באשתי? למערכת יחסים כזו היו בוודאי המון בעיות. ואז הבנתי שהאהבה לא תמיד קשורה לאנשים שמעורבים בה. כך התחלתי לכתוב את הספר, כשבראש מקננת בי התיאוריה הלא כל כך מקובלת הזו".

     

    הנדלר אומר שרומנים הוא כותב לאט, אחד בכל שש או שבע שנים, וגם אז הוא בדרך כלל כותב מאות או אלפי עמודים שאחר כך הוא מקצץ מהטקסט. ספרי ילדים הוא כותב במהירות גדולה, אם כי הוא מסרב להבדיל בין סוגי הקוראים שלו: "פרט לכך שחלקם נמוכי קומה יותר מאחרים, אין הבדל".

     

    באתר שלו, זאת אומרת של למוני סניקט, כתוב שהוא נולד במדינה שנמצאת כעת טבועה

    מתחת לים, וכי הקדיש עשורים מחייו לחקר הילדים היתומים שעליהם הוא כותב. האוטוביוגרפיה הלא רשמית שלו קובעת כי בין משפחת סניקט למשפחת בודלייר יש קשרי דם, וכי דניאל הנדלר הוא בעצם נציגו הרשמי של סניקט, המופיע במקומו באירועים שאליהם סניקט קשישא אינו מצליח להגיע. והוא גם מוסמך לדבר בשמו.

     

    אז במה הספר החדש שאתה כותב עכשיו עוסק?

     

    "זה סיפור שהגיבור שלו הוא שודד ים בן ימינו שרוצה להיות שודד ים כמו אלה שהיו בעבר, ולא מדובר בעוד ספר נוער כפי שאולי קל לחשוב, אלא כמובן ברומן למבוגרים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "בקיצור, ביחד". התחיל במריבה ברכבת
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים