רק לא לצאת הביץ' שרודפת אחרי שמלה לבנה
שבע שנים היא עם בן זוגה, לצורך העניין אקרא לו יריב (התחושה היא שהוא הופך בהדרגה לכזה). שבע שנים ארוכות, מלאות חוויות, נסיעות, טיולים, עליות ומורדות ו... כלום לא מתקדם. פלא שהיא רוצה לדעת לאן היא מתקדמת?
ובכל זאת, לא קל לה. אז אני מביטה בה בחמלה ושותקת. נראה שזה מה שהיא צריכה כרגע.
היא לא עברה פרידה קשה או אירוע טראומטי מכונן. נהפוך הוא - היא לא עברה כלום, ופה בדיוק טמונה הבעיה. שבע שנים היא עם בן זוגה, לצורך העניין אקרא לו יריב (התחושה היא שהוא הופך בהדרגה לכזה). שבע שנים ארוכות, מלאות חוויות, נסיעות, טיולים, עליות ומורדות ו... כלום לא מתקדם.
"מילא אם הייתי בחורה בת 23, שיוצאת עם החבר מאז ימי התיכון העליזים", היא אומרת במונולוג קורע- לב, "ואין למה למהר, רק לזרום עם החיים כמו בשיט תענוגות. אבל אני אחרי כל זה. כבר ראיתי, טיילתי, ניסיתי, טעמתי. פלא שאני רוצה לדעת איפה אני עומדת, האם משהו ייצא מכל זה בסופו של דבר?".
היא לא רוצה חלילה לעמוד כבר מחר תחת חופה צחורה, בשמלה שעלתה יותר מדי ולבזבז הון על רבע עוף במחיצת הדודה שדוחקת בה כבר שנים. אבל, כן, לדבר "על זה". אולי להתארס, לכל הפחות לראות איזשהו עתיד משותף ולא עלטה גדולה ומפחידה.
"כשאני מדברת עם יריב על דברים כאלה", היא ממשיכה בעיניים עצובות, "הוא מתקפל למעין תנוחה עוברית, שמשדרת 'רק אל תדברי על העתיד'. ממלמל תירוצים עמומים שהוא 'עוד לומד', שזה 'לא הזמן המתאים'. לפעמים גם שואל בשביל מה הוא צריך מסמכים אם הוא אוהב אותי כאן ועכשיו. ואני נותרת חסרת אונים. רק לא לצאת הביץ' מהגיהנום שרודפת אחרי שמלה לבנה. אז אני שותקת. מספרת לעצמי שטוב לנו גם ככה. השאלה היחידה היא עד מתי?".
ככל שהשיחה שלנו מתקדמת עולות שוב אותן קלישאות מוכרות: הייתכן שליריב יש פחד ממחויבות הנובע מעצם היותו זכר? פחד שמשתק אותו, מונע ממנו לקחת צעד קדימה עם החברה שהוא כל כך אוהב?
אולי יש טעם בחתונה רק כשרוצים להביא צאצאים
היא שותקת, האווירה בחדר טעונה וכבדה. האם יש טעם לאחר שבע שנות אהבה מלבלבת להמשיך "לצאת" יחד בקשר שנראה כי אינו מוביל לשום מקום? ולאן, אם בכלל, כל הקשרים מובילים? לארץ הנישואים המובטחת עם הקשת בענן? אולי יש טעם בחתונה רק כשרוצים להביא צאצאים לעולם ועד אז אפשר לחיות את הרגע, חופשיים ומשוחררים? ואיך זה שבפעם השנייה בתוך שנה אני נתקלת בתופעה הזו? אותן דמויות שוב נופלות כפרי בשל בידי אותו משחק ישן-נושן בין המינים. הבחורות מחפשות מחויבות, הבחורים בעד השתובבות.
וכדי להקדים תרופה למכה, אבקש להניח בצד את שיח השעון הביולוגי של הנשים. עם או בלי מחוגי הזמן שלא מרפים, האם זה לא רק מתבקש לרצות ולזוז משבצת אחרי שבע שנות זוגיות? להרגיש שעברתם לשלב הבא, שמשהו התקדם והתעצם, שהפכתם את הדבר היפה שנרקם ביניכם לרשמי?
נכון שלא צריך מסמך מהרבנות או משפחה מדושנת מעונג כדי לדעת ש"זה זה". אבל כמו כל דבר מרגש ומסעיר בחיים, לא בא לכם לחגוג אותו? כמו יום הולדת, שמסמל עוד פסיעה בשביל החיים, עוד משוכה, האם לא יותר כיף לעבור אותו עם עוגה ענקית וחברים אוהבים מאשר בבית, ממלמלים ספק לאחרים ספק לעצמכם: "גיל זה רק מספר" ו"נישואים זה רק נייר"?
"אני מפחדת שנגמרו שבע השנים הטובות שלנו"
חברתי הציבה אולטימטום לחבר שלה, ועתה כבר לא נותרו לה ציפורניים לכסוס. "אני מפחדת שנגמרו שבע השנים הטובות שלנו", היא אומרת בעצב, "ועכשיו יתחילו הרעות".
"אין לך מה להפסיד", אני פוסקת, "בחיים צריך לדעת לבחור". וכחלק מהטקטיקה שהכנתי מבעוד מועד, הגורסת שאין להתבאס עם החברה בעת צרה אלא לשוות לכל העניין נופך הומוריסטי, אני שולפת את נשק יום הדין שהכנתי עבורה - דיסק חדש של ביונסה בעטיפה מרשרשת ומבריקה. היא מביטה בי בסקרנות.
"עם כל הכבוד לביאליק", אני מחייכת, "הבאתי לך דיסק של המשוררת הלאומית החדשה". אני מושכת אותה מהספה אל מרכז החדר שהוסב לרחבת ריקודים פרטית ומאולתרת לצלילי השיר If you liked it then you should have put a ring on it If
האימייל של ורד
נרשמתם כבר לניוזלטר של יחסים?
אם טרם - הקליקו כאן
