שתף קטע נבחר

חותכים ימינה

בשעה שארה"ב פנתה שמאלה, ישראל חתכה בחדות ימינה. יש להערך לעימות ולקטסטרופה מדינית, פוליטית וכלכלית

אין לטעות בתוצאות הבחירות ואין לייחס להישגה האישי של לבני מאום. הוא חסר משמעות. ישראל בחרה ימין, שמרנות ופאשיזם, והיא עשתה זאת באורח מובהק וחד-משמעי. אין טעם לחפש נחמות ליברליות בתוצאות הבחירות הללו, ממילא לא ניתן למצוא אותן.

 

בהתחשב ברשימת קדימה ובעובדה שאינה אלא נגזרת של הליכוד, כאשר רוב אנשיה לא באמת עברו מטמורפוזה אידיאולוגית, הרי שניצחון הימין בישראל אינו רק חד-משמעי אריתמטית. הוא מוחץ. אל נכחד באשר לעובדה זו ומשמעויותיה.

  

העבודה

לבל תעז העבודה להוסיף ולהגות ברעיון המשחית שהנחה אותה ב-30 השנים האחרונות - בשם "האחריות הממלכתית" כמובן - להצטרף כגלגל חמישי לעוד ממשלת ימין ולהמשיך ולגלגל את ההיסטוריה הפוליטית שלנו למחוזות הכאוס והאפוקליפסה. אנחנו ממילא כבר שם הודות לכם.

 

גם כך הסבתם כבר נזק עצום וספק אם הפיך, בהחלטתכם לרסק את השיטה הדמוקרטית ובזילות וביזויי את תפקיד האופוזיציה במשטר דמוקרטי. הכל מעשה ידכם, סוציאל-דמוקרטים בעיני עצמכם.

 

העבודה היא היא שמעכה את הסדר הפוליטי הקאנוני, קואליציה-אופוזיציה ואיפשרה לימין למחזר ושלקם את עצמו, אחר כל כישלון.

 

אילו הבינה העבודה עוד ב-84' שאופוזיצייה איננה ארץ גזירה אלא ייעוד, ואין דמוקרטיה בהעדרה, ייתכן שכבר היינו היום בעידן אחר. אולם העבודה העדיפה תמיד את השררה ובכך בנתה בהתמדה את הימין, תוך שהיא עצמה מתחסלת ושלא נבנה במקביל שום מענה רעיוני-פוליטי הולם לשלטון הימין.

 

סירובו של ברק אמש ללכת הביתה, הוא רק עדות נוספת להידרדרות הנורמות, לאובדן הבושה ולמציאות הציבורית העגומה אליה נקלענו, לפיה אף אחד כבר לא הולך כאן הביתה על שום דבר.

  

משבר המנהיגות

הנה הם. ביבי, לבני, ברק ואיווט. אלה? האמנם אך אלה? אלה הם באמת כל מה שיש לנו? "הרי עת צרה היא ליעקב", ואלה הם אכן המיטב שלנו שנשמר לשעה הקשה? הדלות, העליבות, העילגות והמיסכנות הזו?

 

הרי איש מהם לא חצה חמישית תמיכה מעם ישראל, ובצדק לא חצה. מה בדיוק קורה פה? האם שר ההיסטוריה פשוט מהתל בנו? כיצד זה נשאר העם היהודי כעת, דווקא בידי כל אלה – שהכל תובע תנופת מחשבה, תעוזת הכרעה ואחריות מוסרית והיסטורית גדולה. מה קרה לנו שהשדיפות, המוגבלות והייאוש הפכו כאן לקברניטות?

  

נחוצה קטסטרופה

אי-אפשר לקצר את תולדות הזמן ההיסטורי ואי–אפשר להנדס ללא הרף את האריתמטיקה הפוליטית. ישראל בחרה (שוב פעם) בימין אורתודוכסי קשוח (ליכוד), בקלריקליזם לאומני מובהק (ש"ס-הבית היהודי-האיחוד הלאומי) ואף בפאשיזם ובגדול (ישראל ביתנו). לכל אלה גוש חוסם ורוב ברור.

 

בישראל אין שמאל משמעותי וגם החוגים הליברלים בה פלואידיים, ועובדה שרובם נזלו ללבני ולקדימה שאיננה אלא עדיין ליכוד ב'.

  

בסך הכל המפה הפוליטית הישראלית, רובה ככולה מבטאת שמרנות מובהקת בתהליך הנמשך כבר יותר משלושה עשורים. הממשלה שתקום חייבת לשקף עובדה זו. אסור עוד לנסות לכבוש ולמתן אותה, כפי שניסתה העבודה שנים הרבה ומחירי גישתה ניכרים. אין איפוא עוד מנוס מלחיות עם השלכותיה של הכרעת הבוחר הישראלי. כל ניסיון לאלכימיה פוליטית, יזמין בבחירות הבאות תוצאות אסוניות עוד יותר (ותתפלאו, יש כאלה, אף שהתוצאות הנוכחיות אפוקליפטיות דיין).

  

שמחת אחמדי-נג'אד

המזרח התיכון מצוי היום בעיצומו של מאבק איתנים בין הרדיקליזם האיסלמי בעל הבסיס העממי הרחב, לבין האליטות השמרניות שעוד אוחזות איכשהו בהגה השלטון.

 

תבוסתם של המשטרים השמרניים עלולה להיות המבוא לעימות הכולל, שיעמיד בסכנה את השלום הקר שיש היום לישראל עם מצרים וירדן. דומה שאמש התקרבנו דרמטית לתסריט הקודר הזה.

  

איראן המגורענת והמדוברת היא אכן משימה קיומית. אבל הפתרון (גם לגישת אובמה בשלב הזה), אינו בהכרח במלחמת גוג ומגוג איתה. הפתרון מתחיל בניטרול הסכסוך הישראלי-ערבי, אותו חפצה כמובן איראן להנציח כחומת מגן ממש לאמביציות האזוריות שלה. כך היא מצליחה למנוע את ריכוז המאמץ הכלל-ערבי אל מול האוייב האמיתי שלו, איראן.

 

הסכנה האיראנית היא היא הסיבה ללהיטותן של מדינות ערב להגיע להסדר עם ישראל.

 

יוזמת השלום הכלל-ערבית (היוזמה הסעודית), שאליה הצטרפו אף מדינות כמו סוריה ולוב, הקריאות החוזרות ונשנות של בשאר אסד, תחינותיו של אבו מאזן וקריאות הליגה הערבית למועצת הביטחון לאמץ את תוכנית השלום הסעודית, הצטברו זה מכבר לכלל מהפך חסר תקדים בעמדה הכלל-ערבית בשאלת השלום עם ישראל. אבל אנחנו ביכרנו את ביבי ואיווט. הצנטרפוגות מוסיפות להסתחרר ולאובמה כאב ראש נוסף: המימשל בירושלים. נזדקק איפוא להרבה סיעתא דשמיא בימים הרעים המתרגשים עלינו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים