שתף קטע נבחר

תקופת האבן

"בשם אללה, תן לי סימן שאתה מרגיש את היד שלי, שאתה חי, שאתה חוזר אלי, אלינו! רק סימן אחד, סימן קטן שייתן לי כוח, ואמונה". קטע מ"אבן הסבלנות" - ספרו החדש של עתיק רחימי

עתיק רחימי נולד ב-1962 בקאבול, אפגניסטן. ב-1984 עזב בגלל המלחמה ועבר לפיקסטן ואחר כך לצרפת. ספרו הראשון "עפר ואפר" יצא ב-1999 ותורגם ל-21 שפות.

 

"אבן הסבלנות", ספרו הרביעי, זכה בפרס "גונקור" ל-2008, ומספר את סיפורה של אישה מוסלמית, שבעלה שוכב משותק וחסר הכרה בבית עקב פגיעת כדור רובה. רחימי מגיע השבוע לארץ במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. ערב לכבודו יתקיים בלבונטין 7 בתל אביב ביום שני הקרוב.


רחימי, מגיע השבוע לארץ (צילום: יחסי ציבור)

 

אי שם באפגניסטן או במקום אחר

 

החדר קטן. מלבני. הוא מחניק למרות קירותיו הבהירים, התכולים, ושני וילונותיו המעוטרים בציפורים נודדות הקופאות במעופן בשמים צהובים וכחולים. הווילונות מחוררים פה ושם, וזה מאפשר לקרני השמש לחדור פנימה, עד שהן נעצרות על הפסים הדהויים של שטיח קילים. בקצה החדר יש וילון נוסף. ירוק. ללא עיטורים. הוא מסתיר דלת חסומה. או מחסן.

 

החדר ריק. חף מכל קישוט. מלבד הקיר המפריד בין שני החלונות שעליו תלוי פגיון קטן, ומעל הפגיון תצלום, של גבר משופם. הוא אולי בן שלושים. שיער מתולתל. פנים רבועים, נתונים בתוך סוגריים של שתי פיאות לחיים, גזוזות בקפידה. עיניים שחורות מבריקות. הן קטנות, אף גדול ונשרי מפריד ביניהן. הגבר לא צוחק, ובכל זאת נראה כמי שכובש את צחוקו. זה מעניק לו ארשת מוזרה, של גבר שמלגלג בלבו על המתבונן בו. התצלום בשחור לבן, צבוע ביד אומן בגוונים חיוורים.

 

מול התצלום, לרגלי קיר, אותו גבר, מבוגר יותר כעת, שרוע על מזרון אדום כמו צבע הרצפה. יש לו זקן. פלפל ומלח. הוא רזָה. מדי. עור ועצמות. חיוור. מקומט. אפו דומה יותר ויותר למקור של נשר. הוא עדיין לא צוחק. ועדיין נראה מלגלג. פיו פעור למחצה. עיניו, קטנות עוד יותר, שקועות בארובותיהן. מבטו תלוי בתקרה, בין הקורות הגלויות, השחורות והמרקיבות. ידיו, חסרות תנועה, מוטלות לאורך גופו.

 

מתחת לעורו השקוף מתפתלים ורידים, כמו תולעים נבובות השזורות בעצמות שלד גופו הגרמי. על ידו השמאלית הוא עונד שעון מכני, ועל הקמיצה טבעת נישואים מזהב. בשקע זרועו הימנית, קטטר מוסך לוורידיו נוזל חסר צבע שמקורו בשקית פלסטיק שתלויה על הקיר, בדיוק מעל ראשו. שאר גופו מכוסה בכותונת ארוכה כחולה, רקומה בצווארון ובשרוולים. רגליו, נוקשות כמו שני כלונסאות, קבורות מתחת לסדין לבן, מלוכלך.

 

יד, יד אישה, מונחת על החזה שלו, מתחת ללבו, מתנועעת מעלה-מטה לקצב נשימתו. האישה יושבת. רגליה מקופלות ונעוצות בחזה. ראשה מקנן בין ברכיה. שערה שחור, שחור מאוד, וארוך, הוא מכסה את כתפיה השמוטות, עוקב אחר התנועה הסדורה של זרועה.

 

בידה האחרת, השמאלית, היא אוחזת במחרוזת תפילה שחורה וארוכה. היא פורטת אותה. בשקט. לאט. לקצב תנועת כתפיה. או לקצב נשימתו של הגבר. גופה עטוף בשמלה ארוכה. סגולה. מקושטת בשוליה ובקצות השרוולים בכמה דוגמאות עדינות של שיבולים ופרחי חיטה. בהישג יד, על כרית קטיפה, מונח ספר פתוח בעמוד ראשון, הקוראן.

 

ילדה קטנה בוכה. היא לא בחדר. היא אולי בחדר הסמוך. או במסדרון. ראשה של האישה זז. ביגיעה. הוא מגיח משקע הברכיים. האישה יפה. בדיוק בפינת עינה השמאלית, צלקת קטנה, שמצמצמת קלות את זווית העפעפיים, ומשווה למבטה אי-שקט משונה. שפתיה הבשרניות, יבשות וחיוורות, ממלמלות ברכות ובאטיות מילת תפילה אחת.

 

ילדה שנייה בוכה. היא נשמעת קרובה יותר מהאחרת, מאחורי הדלת, ללא ספק.

האישה מושכת את ידה מחזה הגבר. היא קמה ויוצאת מהחדר. חסרונה אינו משנה דבר. כרגיל, הגבר אינו זז כלל. הוא ממשיך לנשום בשקט, לאט.

 

קול צעדיה של האישה משתיק את שתי הילדות. היא נשארת איתן שעה ארוכה, עד שהבית, העולם, מתפוגגים אל תוך הצללים של שנתן; אחר כך היא חוזרת. ביד אחת, בקבוקון לבן, באחרת, מחרוזת התפילה השחורה. היא מתיישבת לצד הגבר, פותחת את הבקבוקון, רוכנת מעליו וזולפת שתי טיפות כולירין בעין ימין, שתי טיפות בעין שמאל. בלי להרפות ממחרוזת התפילה. בלי להפסיק לפרוט אותה.

 

קרני השמש עוברות דרך החורים בשמים הצהובים והכחולים שבווילונות, מלטפות את גב האישה ואת כתפיה שמתנדנדות בסדירות, למקצב המעבר של חרוז אחד במחרוזת התפילה בין אצבעותיה.

 

במרחק, אי שם בעיר, מתפוצצת פצצה. היא אולי מחריבה באלימות כמה בתים, כמה חלומות. משיבים אש. חילופי האש מפלחים את השקט הכבד של הצהריים, מרעידים את הזגוגיות, אבל לא מעירים את הילדות. כתפי האישה קופאות לרגע – למשך שני חרוזים במחרוזת התפילה. היא טומנת את בקבוקון הכולירין בכיסה. "אלקאהר," היא ממלמלת. "אלקאהר," היא חוזרת. היא חוזרת על המילה עם כל נשימה של הגבר. ועם כל מילה, היא מחליקה בין אצבעותיה חרוז במחרוזת התפילה.

 

סיבוב שלם של מחרוזת התפילה נשלם. תשעים ותשעה חרוזים. תשעים ותשע פעמים "אלקאהר". היא מזדקפת ושבה למקומה על המזרון, כנגד ראש הגבר, ושוב מניחה את ידה הימנית על החזה שלו. היא מתחילה סיבוב נוסף של מחרוזת התפילה.

 

כשהיא מגיעה פעם נוספת ל"אלקאהר" התשעים ותשעה, ידה זונחת את החזה של הגבר ונודדת לצווארו. אצבעותיה אובדות בתחילה בזקן העבות, מתעכבות בתוכו לנשימה או שתיים. ואז מגיחות ונפרשות על השפתיים, מלטפות

את האף, את העיניים, את המצח, ולבסוף נעלמות שוב בסבך השיער המלוכלך. "אתה מרגיש את היד שלי?" גופה השבור רוכן מעליו, היא בוחנת את עיניו. שום סימן. היא מקרבת אוזן אל שפתיו. שום קול. הוא נראה בוהה כתמיד: הפה פתוח למחצה, המבט תועה בין קורות התקרה הכהות.

 

היא מתכופפת עוד קצת ולוחשת: "בשם אללה, תן לי סימן שאתה מרגיש את היד שלי, שאתה חי, שאתה חוזר אלי, אלינו! רק סימן אחד, סימן קטן שייתן לי כוח, ואמונה." שפתיה רועדות. הן מתחננות: "רק מילה אחת..." מחליקות על אוזן הגבר ולוחשות לתוכן. "אני מקווה שאתה לפחות שומע אותי." ראשה נח על הכרית.

 

"אמרו לי שתוך שבועיים תוכל לזוז, לתת סימן... אבל אנחנו כבר בשבוע השלישי... או כמעט. ועדיין כלום!" היא מסתובבת ונשכבת על הגב. מבטה תועה אל המקום שבו תועה מבטו של הגבר, אי שם בין הקורות השחורות והמרקיבות.

 

מתוך "אבן הסבלנות" / עתיק רחימי, תרגמה מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 148 עמ'

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אבן הסבלנות. קטף את ה"גונקור"
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים