מצוות חשובות יותר ומצוות חשובות פחות

הלב - פרשת יתרו

הלב של פרשת יתרו הוא כמובן עשרת הדיברות, וכיוון שכך פרשת יתרו היא מבחינות רבות הלב של התורה. חבר יקר האיר לי את הרעיון המרגש שפרשת הפרשות, הפרשה של עשרת הדברות, מכונה על שמו של 'יתרו' מנהיג שאינו מבני עמנו, כהן מדיין שהיה גם חותנו של משה. הפרשה החשובה ביותר נושאת שם של גוי. אשרינו שזכינו.

מה כבר ביקשתי?

בשבועות האחרונים ביקשתי מכם, חברי בית המדרש של הטוקבקים ושאר קוראי הטור, לשלוח אלי את המצווה הנבחרת עליכם מבין עשרת הדברות. אני כבר די רגילה לכך שבית המדרש מנהל כאן חיים עצמאיים, ושאתם לא תמיד מתחשבים בשאלות ההנחיה שלי (האמת, אני די אוהבת את הבחירה הזו שלכם) אבל הפעם הייתי מופתעת במיוחד. מה כבר ביקשתי? שתבחרו מצווה אחת מתוך העשר? כל כך קשה?! כנראה שכן... קבלתי תשובות בודדות וחלקן יופיעו בהמשך הדברים. ההתעלמות שלכם מהמשימה הובילה אותי למחשבה שאולי הפעם המשימה נחשבת לא רק לקשה אלא גם לאסורה או לבלתי אפשרית. ובאמת, מי שמנו לבחור מצווה אחת מתוך המצוות שאלהים נתן? האם איננו מחויבים ללחום בדבקות על המצוות כולן? האם בכלל מותר לומר שיש מצוות חשובות יותר בחיים וכאלה שפחות? וכאלה שעוד פחות... ופחות... ולאן עוד נגיע?

כנראה שמותר ואפילו צריך לבחור בין המצוות

חז"ל עשו את זה. במקומות רבים ובדרכים והעדפות משתנות. לפנינו אחד המקומות הנועזים ביותר בהם צמצמו חז"ל את המצוות, עד למינינמום שהוא המקסימום, המינימום המספר מה לא מספיק חשוב, מה לא הכי חשוב. המינימום שהוא התרכיז של החוויה הדתית. חז"ל ייחסו את עבודת הצמצום והריכוז לנביאים עצמם (מסכת מכות כג, ב – כד, א)

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה...

בא דוד והעמידן על אחת עשרה: "... הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם". ...

בא ישעיהו והעמידן על שש: "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע". ...

בא מיכה והעמידן על שלש:"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" - עשות משפט - זה הדין. אהבת חסד - זה גמילות חסדים. והצנע לכת - זה הוצאת המת והכנסת כלה...

חזר ישעיהו והעמידן על שתים: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".

בא עמוס והעמידן על אחת...: "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". ...

בא חבקוק והעמידן על אחת...: "וצדיק באמונתו יחיה".

כן, יש תרכיז למצוות והוא קשור לענייני מוסר ואמונה. לא שמירת שבת, לא כשרות ולא ענייני פולחן. גמילות חסדים, טיפול במתים, הכנסת כלה, המנעות מלקיחת שוחד וריבית.... זו כל התורה כולה. הלוואי שהיינו יכולים לזה. ואנא, אל תעשו את התנועה הלמדנית המוכרת עם האגודל ותטענו מול מדרש נועז זה שדברי הנביאים הנ"ל מכילים את כל תרי"ג המצוות, שהרי אם כך, רוקנתם את המדרש מכל תוכן. ותוכנו של המדרש הוא מוסר מול פולחן, יושר פנימי ('באמונתו יחיה') מול צייתנות לרשימת מצוות. וכשמגיעים לתמצית של התמצית, למצווה האחת והיחידה, לנבחרת של הנביאים, יש לנו שתיים: 'דרשוני וחיו' או 'צדיק באמונתו יחיה' ואיך שלא נסתכל על השתיים יש בהן דרישה להתבוננות, לחיפוש אלהים ולקבלת החלטות מתוך חיפוש זה. אחריות אישית – גם תרי"ג מצוות לא יכולות להחליף אותה ועל כן היא התורה כולה.

והבחירות שלכם

כאמור, כמה מחכמי בית המדרש שלהם נשמה חז"לית, בחרו מצווה והנה לפניכם הבחירות:

מאחורי הסורגים: בחר את העיקר הכולל לדעתו הכל: "אני מבקש שלא להדגיש דיבר מיוחד אבל אני רוצה להדגיש את הפסוק הראשון בפרק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר". אם אני מחליט שזהו הפסוק אותו אני "מאמץ" למעשה אני מקבל את כולם...".

דתיה, ירושלים בחרה את המצווה התובענית של חייה: "כַּבֵּד אֶת אָ

בִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ככל שאני מתבגרת, אני מרגישה שזה הדיבר הקשה ביותר לביצוע. בילדותי היה לי ברור שצריך לכבד את ההורים וגם קל מאוד לעשות זאת: הם האכילו אותי, חינכו אותי ונתנו לי בית. היום אני עצמאית (ב"ה!) ואיני תלויה בתמיכתם, אבל הם – לעומת זאת – יותר ויותר נזקקים לי. זה לא קל להיות במקום הזה של טיפול ותמיכה, עזרה פיזית והענקה נפשית ורגשית, וזה קשה שבעתיים במערכת היפוך התפקידים של הורים-בת. לא רק לי זה לא קל, גם להם. אני מוצאת יופי גדול במה שנתפס כטעם למצוה – "למען יאריכון ימיך".

נדמה לי שזו לא הבטחה לפרס אלא פשוט תוצאה של הכיבוד: רק השקיית השורשים וטיפוח הגזע יובילו לצמיחה ונתינת פרי. גם אם לפעמים זה כואב לחשוב על כך ולא תמיד מעורר שמחה, ההורים שלי הם השורשים שלי, וה"עץ" שאני נמצא כאן בגללם ובזכותם. הלואי ואצליח לקיים את הדיבר הזה באופן הנכון והשלם ביותר.

ומים שקטים גם היא הסכימה להעמיד את התורה על רגל יציבה אחת ואפילו מצאה כפילות לכאורה בדיברות: "לא תחמוד". בעשרת הדיברות עולה כביכול כפילות בין "לא תחמוד" לגבי אשת רעך, ביתו ועוד, לבין דיברות כ"לא תנאף" ו"לא תגנוב". נמצאנו למדים שקיומן של מצוות מעשיות קשור ביסודו לקיומה של עבודה פנימית, וכל צד חשוב בפני עצמו. ומדוע מוזכרת ב"לא תחמוד" המילה "רעך" שלוש פעמים? חניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים" מלמדנו שבראש ובראשונה אנו חומדים את מה שקרוב אלינו. לכן התחזוקה הבסיסית של גדר "לא תחמוד" היא במה שנמצא בסביבתנו, אצל רענו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כמה נהנתי להשתלב בחבורה הלומדת בראשותו של אפיקורוס. כולנו החכמנו ובית המדרש פרח. זה עובד לנו טוב אז אני רוצה להמשיך בשיטת ההנחיה המשולבת וקצת לשכלל אותה – הפעם ב'חברותא'. בעוד כמה שבועות (כבר נתאם...) אני רוצה שנעלה לאור את פרשת השבוע של החברותא הראשונה. ולחברותא ראשונה אני רוצה לצוות את 'דתיה, ירושלים' ואת rubi. ואיך עושים חברותא בבית המדרש שלנו? במייל, בטלפון או... אתם כבר תמצאו את הדרך.  

אז יקיריי לחברותא הראשונה - אתם מוזמנים לשלוח אלי את האי מייל שאתם רוצים להעביר לחברותא ואני אצור בינכם קשר ראשוני. האם תסכימו? אני מבטיחה להנות ממלאכת הטיקבוק....