יורים בלי הסברים

גלגולו הראשון של ארגון הטרור הגרמני "סיעת הצבא האדום" מוכר בשמם של שניים ממייסדיו – אולריקה מיינהוף ואנדריאס באדר, או בקיצור "באדר-מיינהוף". מיינהוף (מרטינה גדק, הזכורה מתפקידה כשחקנית כריסטה-מריה ב"חיים של אחרים") היא עיתונאית דעתנית שחצתה את הקווים והפכה למוח האידיאולוגי של הארגון. באדר (מוריץ בלייבטראו) הוא פושע קטן ושחקן חובב שהפך לטרוריסט שחצן ולצד האקטיבי והפזיז של הארגון. המייסדת השלישית, מי שהייתה ככל הנראה המנהיגה האמיתית של הארגון, היא גודרון אנסלין (יוהנה ווקאלק בהופעה מוצלחת במיוחד).

ב-30 שנות פעילותו, מסוף שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, רצח הארגון 34 אנשים. חלקם מטרות מובהקות של ארגון הטרור השמאלני – אנשי עסקים, משפט ומנהל - וחלקם אנשים "פשוטים" שהועסקו על ידי היעדים להתנקשות. "כנופיית באדר-מיינהוף" סוקר את העשור הראשון לפעילותו של הארגון, עד אקט ההתאבדות הקולקטיבי של מייסדיו בכלא סטאממהיים ב-1977 (זוהי הגרסה הרשמית למותם, עליה הסרט אינו מנסה לערער).

"באדר-מיינהוף" היה תולדה של המקום והתקופה. בשנות ה-70 הזדהו רבע מהגרמנים עם עמדותיו ואחד מכל עשרה היה מוכן להסתיר חבר ארגון בביתו. ספרים, סרטים, מחזות ושירים עסקו בארגון ובחבריו. "כנופיית באדר-מיינהוף" מנסה להיות הגרסה הדפיניטיבית להצגת אירועי התקופה, אבל הפער בין הצגת האירועים וההתמודדות עימם מכשיל את יומרותיו של הסרט.

כמות על חשבון איכות

הסרט מבוסס על ספרו של סטפן אאוסט "הקומפלקס של באדר-מיינהוף" (1985), הסוקר באופן פרטני את אירועי העשור המכונן של "סיעת הצבא האדום". הבימאי אולי אדל ("אני כריסטיאנה פ.") והמפיק-תסריטאי ברנד איישינגר מנסים לדחוס ל- 150 דקותיו של הסרט כמה שיותר מאירועי הספר על חשבון בחינה מעמיקה של הדמויות ומניעיהן. כך חומק הסרט משאלות נוקבות שנראה כי יוצריו מעדיפים שלא לשאול (למשל, שאלת הזיקה המתמשכת בין האידיאולוגיה שהניעה את חברי הארגון וזו שעדיין משגשגת בקרב השמאל הרדיקלי באירופה).

"כנופיית באדר-מיינהוף".  מיומנות בימוי של סרט אקשן אמריקני

פתיחת הסרט מונעת על ידי סדרת האירועים האלימה שבסופה הוקם הארגון: המחאה הפוליטית שהתפרצה כנד השאה האירני ("בובה של האימפריאליזם המערבי") בעת ביקורו בגרמניה ב-1967, ההתנקשות במנהיג השמאל הצעיר רודי דוצ'קה (סבסטיאן בלומברג) ב-1968 והפגנה/התקפה של ארגוני השמאל הזועמים על משרדי אקסל-שפרינגר, בית ההוצאה שעיתוניו נתפסו כמקור ההסתה שהובילה להתנקשות.

אירועים אלו מציגים באופן סוחף ואפקטיבי את התסיסה הפוליטית של התקופה, ומפגינים את עושר ההפקה ויכולת הבימוי של אדל. אך כבר בחלק זה מתחילות לצוץ הבעיות שיחריפו ככל שהסרט יתקדם: כיצד לעבור ממבט העל לרמה האישית שבה אנשים מחליטים ליטול חלק בפעילות פלילית ואלימה בכדי להניע שינוי מהפכני בחברה? מי האנשים האלו ומה מניע את הפנאטיות שלהם?

אדל ואיישנגר לא מעוניינים בהצגת תשובות לשאלות אלו. הם מתמקדים בהצגת סדרת מעשי שוד הבנקים של הארגון (הנעשים למימון הפעילות המהפכנית) במיומנות של סרט אקשן אמריקני. זה אולי מהנה, אבל זה גם מקנה מימד זוהר לפעולות טרור ממשיות.

בלי הסבר, בלי עומק

ככל שמתקדם הסרט, הפער בין מיומנות הבימוי ושטחיות הדמויות הופך ליותר מורגש. הכרעות גורליות של הדמויות אינן מוצגות בצורה אמינה. כך, למשל, התמסרותה של מיינהוף למטרות המהפכניות הובילה להחלטתה למסור את שתי בנותיה הצעירות ל"בית יתומים פלסטיני" בירדן. מהו הרקע הנפשי המאפשר לה לקבל החלטה זו? קשה להבין זאת מהסרט.

ווקאלק ובלייבטראו. התוצאה בלתי מספקת

בחלקו השני של הסרט בעיות אלו רק מחריפות. בכלא סטאממהיים התפתחה דינאמיקה הרסנית בין חברי הארגון ובעיקר בין מיינהוף לאנסלין. האם אלו חילוקי דעות אידיאולוגיים או התנגשות בין שתי דמויות נרקיסיסטיות וגבוליות? ההסברים המושמים בפי הדמויות לגבי מקור החיכוך לוקים בסבירותם.

בשעה האחרונה של הסרט מושם דגש רב על אירועים המנותקים ממיינהוף, באדר ואנסלין. שורה חדשה של דמויות, הדור השני והשלישי של סיעת הצבא האדום שהחלו לפעול לאחר המאסר של דור המייסדים. הצגת היקף הפעולות והתפשטותן במעבר מדור לדור פוגעת במיקוד הרגשי של הסרט ותורמת לשיטוח נוסף של הדמויות המרכזיות. גם אם האירועים מחוץ לכלא מובלים על ידי השחקנית היפה

נאדיה אוהל (המגלמת את הטרוריסטית בריד'יט מוהנהאופט), זה עדיין לא מפצה על תחושת האדישות הגוברת למראה הדמויות הצעירות המתחלפות בזריזות כשהן מבצעות אקטים טרוריסטים, נכלאות או מומתות.

יתכן שחולשותיו של הסרט נובעות מאמונה שגויה בדבר החשיבות התרבותית של הצגת כרוניקה מפורטת ככל האפשר. יתכן שהן נובעות מהפחד לנסח אמירה ברורה על דמויות כה שנויות במחלוקת או מאמונה שסרט לא שיפוטי יאתגר את הצופים לניסוח עצמאי של עמדתם כלפי האירועים והדמויות.

כך או אחרת, אנו נותרים עם דפדוף שטחי באלבום התמונות המכיל דימויים של בנות עם רובי קלצ'ניקוב ועיצוב רטרו מושקע של תפאורה, בגדים ותסרוקות. זה לא רע, אבל סיפוקים קטנים אלו אינם תחליף למחויבות להצגת דמויות מורכבות ולניסוח עמדה מוסרית כלפי פעולותיהן. הסרט מעניין ועשוי במיומנות אך הבעיות ביסודו מובילות לתוצאה לא מספקת.