שואה, קצת אחרת

אני מעריך את היוצרים האלה, שפוסעים בעיניים פקוחות אל תוך שדה מוקשים. התוצאה, שהיא לא פעם פרובלמטית ומקוממת, מעניינת ומאתגרת הרבה יותר מאותן עבודות זהירות ותקינות פוליטית, שמשתדלות לא להרגיז אף אחד.

גולדבלום וזורר ב"אדם בן כלב". פורץ דרך

“נער קריאה", העיבוד שעשו המחזאי-תסריטאי ריצ'רד הר והבמאי סטיבן דולדרי לספר מאת ברנהרד שלינק, הוא סרט שכזה, וכך גם "אדם בן כלב" של יורם קניוק - יצירה שעצם המחשבה לעבד אותה לקולנוע מצריכה תעוזה לא מבוטלת.

הרומן, שראה אור בשנת 1968, סימן נקודת מפנה בשיח הספרות הישראלית על השואה. הוא חרג מהריאליזם הגראפי של ק. צטניק ("סלמנדרה", "בית הבובות"), והבליט במקום את החוויה הסוריאליסטית שלה דרך תודעתו המסוכסכת של אדם שטיין, המאושפז במוסד פסיכיאטרי לניצולי שואה ונרדף על ידי זכרונותיו.

החדשנות הצורנית והעולם הגרוטסקי שייצר, שנתפסו אז כמנוגדים לדרך המסורתית שבה יש לכתוב על השואה, הביאו לכך שספרו של קניוק נתקל בביקורת עוינת, ונשכח (בעולם, לעומת זאת, הוא זכה להצלחה ותורגם מאז ליותר מ-50 שפות).

בעיית הייצוג במרכז

הסרט, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית בבימויו של פול שרדר האמריקאי (תסריטאי "נהג מונית" ו"השור הזועם"), מועד אמנם לכמה מהמלכודות שניצבות בדרכו - הוא לוקה לעיתים בתאטרליות יתרה, מתקשה לחדור אל נבכי נשמתו המעונה של גיבורו (ומותיר אותו, על כן, כדמות שהיא יותר סימבולית מאשר ממשית), ומעצב עולם דימויים מוגבל למדי.

אך יחד עם זאת, זהו אחד מ"סרטי השואה" הטובים שהופקו בשנים האחרונות, שהופך את הבעייתיות של ייצוגה האמנותי לאחד הנושאים המרכזיים בו. הוא בעיקר מוכיח עד כמה הספר, 40 שנה אחרי, נותר רלוונטי וחשוב.

הגיבור הוא אדם שטיין (הופעה מהפנטת של ג'ף גולדבלום), ליצן יהודי בברלין שלפני המלחמה, השורד את השואה בזכות זה שהופך - ממש כך - לכלב המחמד של מפקד מחנה הריכוז. הוא מלווה בנגינה בכינור את צעדתם של הנידונים להשמדה (בהם אשתו ואחת משתי בנותיו), ועם תום המלחמה יורש במפתיע בית אחוזה נאצי, בו הוא מסתגר ושוקע בהדרגה בטירופו.

עם הגיעו לישראל, בתחילת שנות ה-60, שטיין מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי לניצולי שואה, הממוקם בלב המדבר.

שם, במוסד, המאוכלס בטיפוסים ססגוניים (אולי ססגוניים מדי, בהם חנה לסלאו ועידן אלתרמן), הוא מתוודע לילד הכלוא לבדו בחדר קטן וחושב שהוא כלב (טודור רפיטאנו המרשים).

הקשר המרגש שנרקם ביניהם משמש בעבורו פתח לגאולה ולתחייה (מכאן שמו הלועזי והנוצרי מאוד של הרומן/סרט, “אדם קם לתחייה". יכולתו הסוגסטיבית של אדם לגרום לגופו לדמם, אף היא ממקמת את הסרט במחוזות הדימויים הנוצריים).

השאלות הקשות

ההישג המרשים של הסרט, שעובד בידי הישראלי נוח סטולמן (“מישהו לרוץ איתו"), הוא בשאלות שהוא מעלה. כך, הקשר הפרוורטי שמתפתח בין אדם למפקד המחנה, קליין (בגילומו של ווילם דפו), מביא לידי קיצוניות את דימוי היהודי כקורבן - הוא כאן, מילולית, כלבו של האדון הנאצי.

יתר על כן, בסצינת הסיום של הסרט, שמתייחסת מפורשות להתגלות האלוהית בפני משה דרך הסנה הבוער, תופסת דמותו של הקלגס הנ"ל את מקום האל. כך, בעקבות הספר, מייצר הסרט ייצוגים בלתי שגרתיים של יחסי קורבן-תליין, שמעוררים בעיקר אמביוולנטיות - הנאצי הוא הרוצח, אך גם האל הסימבולי שממנו נברא "היהודי החדש".

שרדר (שביים בעבר כמה יצירות מעניינות כ"מישימה" ו"פגיעה"), מיטיב להעניק לחוויית השואה ולזיכרון שלה צביון של תיאטרון אבסורד. תאטרון שבו אדם שטיין הוא השחקן הראשי - מפתה ומיוסר כאחד, המהתל ומשחק בשאר המאושפזים.

לא הכל עובד בתאטרון האבסורד הזה. הזיקה שאמורה להתקיים בין מפקד המחנה ומנהל המוסד, דוקטור גרוס (הופעה חיוורת של דרק ג'קובי) - זיקה שעולה באמצעות הניגוד בין שמותיהם, קליין (קטן) מול גרוס (גדול) - לא מעלה רובד נוסף בסרט.

גם מערכת היחסים המשונה שאדם מנהל עם האחות הראשית (בגילומה של איילת זורר, שבאחד משיאיו המביכים של הסרט נשכבת על גבה ונובחת בעבורו ככלב), נותרת חסרת משמעות של ממש. אדם, שבמצב הצבירה "הכלבי" שלו הבליט את תלותו המוחלטת, מנסה כ"משוגע" למרוד. אבל הסרט אינו עוסק במרד אלא בגאולה, התלויה רק בו. ביכולתו להשתחרר מאשמת השורד. להפוך את הכלב, באופן שהוא כלל לא מטאפורי - לאדם. או אז הוא יכול להיחלץ מהסיוט שמאחורי החיוך הצבוע על פניו, ולחזור אל מחוזות השפיות. קשה לשלב בין גרוטסקה ואימה אגב העיסוק בשואה, ולצאת מזה בשלום. “אדם בן כלב" מצליח במידת מה.