שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הקולנוען החושב
    "לא תמיד אני מסכים איתו, ולעיתים הוא נדמה לי שבוי בעמדותיו, אבל נותר נערץ ומאתגר גם כשהוא שנוי במחלוקת". מבקר הבית שמוליק דובדבני מפרגן למורה, הקולגה והחבר, ובקרוב גם זוכה פרס ישראל, הבמאי והמפיק ג'אד נאמן

    היתה לי הזכות להיות תלמידו של ג'אד נאמן, הכבוד לעבוד לצידו וההנאה להאזין ליכולת הניתוח המבריקה והייחודית שלו. נאמן, "ג'אד" בעבור רבים, שאתמול (ב') התבשרנו על זכייתו בפרס ישראל לקולנוע, הוא אינטלקטואל ואיש רוח במלוא המובן. תרומתו לקולנוע הישראלי לא הסתכמה רק ביצירה של סרטים פוליטיים נוקבים, ועל כך בהמשך, כי אם גם במינוף מחקר הקולנוע המקומי והפיכתו לחלק בלתי נפרד מהעשייה.

     

    שכן ג'אד, שהגיע אל החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב בשלהי שנות ה-70, הבין שלא תיתכן יצירה קולנועית רצינית ללא מחשבה עליה.

    אין מעשה בלי תאוריה. ומשך שנים רבות היה זה הוא שכתב וכינס ומיפה ולימד בין כותלי החוג את הקולנוע הישראלי, הרבה לפני שהגיע מחקרה החלוצי - והשנוי, יש לציין, במחלוקת - של אלה שוחט. פעם, בראיון שערכתי איתו לכתב העת "סינמטק", שאלתי אותו מה הוא בעצם: במאי שהוא חוקר, או חוקר שהוא במאי. “אני Film Thinker”, ענה לי אז ג'אד, כלומר יוצר סרטים שאיננו חוקר, אבל המחשבה על הקולנוע מעסיקה אותו מעבר לעשייה.

     

    ג'אד אכן הגיע מהמקום הזה, בטרם היות הסינמטקים, שבו דיברו והתווכחו על סרטים, בדיוק כמו אצל אותם מבקרים צרפתיים בשנות ה-50, שיהפכו בשלהי אותו עשור לבמאים המהפכניים של "הגל החדש הצרפתי".

     

    אבל היה, ויש, עוד פן לג'אד. זה של היוצר ואיש המוסר והמחשבה הבלתי מתפשר. העמדה, שיש שיקראו לה "פוסט ציונית", שהפגין בסרטיו והחלה ב"מסע אלונקות" מ-1977, היתה ונותרה עקבית. ג'אד היה אחד מחלוצי הקולנוע הפוליטי-ביקורתי שהופק בארץ בשלהי שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80, ובסרטיו לא היסס להיות שנוי במחלוקת, ותמיד, אבל תמיד, סירב להתפשר.

     

    נביא הזעם

    כמי שלחם בשורות צה"ל ואף זכה בעיטור המופת, הוא לא נרתע מלבקר בסרטו החשוב הנ"ל את המערכת הצה"לית, שבאטימותה ובמאצ'ואיזם שלה מוחצת את החריגים שבתוכה. בסרטו החשוב "מגש הכסף" (1983), הבליט ג'אד את תחושת הנרדפות הפוקדת חוגים פוליטיים מסויימים בחברה הישראלית, ובהפקה הדוברת אנגלית "רחובות האתמול" (1989) הוא השכיל לנבא רצח של אישיות ישראלית פוליטית בכירה על רקע שיחות השלום עם הפלסטינים. ג'אד, במילים אחרות, דיבר על מה שאיש לא רצה לשמוע, או לגעת.

     

    מחויבותו העמוקה לדרכו והחשיבה הרדיקלית שלו, שלוותה תמיד במידה נדירה של הומניזם וחסד, הובילו להשתתקות ממושכת של פעילותו האמנותית. רק אשתקד, כמעט שני עשורים אחרי, ביים סרט חדש, “נוזהת אל פואד", וכן שני תיעודיים.

     

    אבל ג'אד שגשג גם במדבר הזה, כשהתפנה כמעט לחלוטין לפעילות אקדמית שבמסגרתה פיתח, בשבתו כראש החוג, את המגמה העיונית בו, ושימש כמדריך ומנחה של עבודות תזה ודוקטורט (ביניהן גם זו של כותב שורות אלה).

     

    לא תמיד אני מסכים איתו, ולעיתים הוא נדמה לי שבוי בעמדותיו.

    כך, למשל, הסתייגתי ממש לאחרונה מהעמדה שהביע כנגד "ואלס עם באשיר" בראיון עמו ב"לונדון את קירשנבאום" שנערך בערב האוסקר. אבל ג'אד נותר נערץ ומאתגר גם כשהוא שנוי במחלוקת.

     

    שבחים, על כן, מגיעים גם לחבר השופטים, ובראשו הקולנוען רם לוי, שבחר להעניק את פרס ישראל בתחום הקולנוע למי שהוא, אכן, “שנוי במחלוקת”. תפקידו של האמן והאינטלקטואל הוא לעולם להיות שנוי במחלוקת, ולא מלחך פנכה ואומר "הן”. ג'אד, במובן הזה, הוא אמן ואינטלקטואל אמיתי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גוסטבו הוכמן
    נאמן. אמן ואינטלקטואל אמיתי
    צילום: גוסטבו הוכמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים