שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: משה מילנר, לע"מ
    ההיפי הראשון שלנו
    במלאת 40 שנה למלחמת ההתשה, אריאנה מלמד חוזרת ל"לא שם זין" של דן בן אמוץ, הספר בו נכתב לראשונה כמה המלחמה מיותרת וכמה עדיף במקומה לנסות לממש את החרות והאהבה

    "תל אביב מוארת, התעלה בוערת", כתב חיים גורי, ורצה להזכיר לאזרחים השלווים כי הרחק מחייהם ומעל לראשיהם מתחוללת מלחמה אמיתית: "אבי היקר, כשתעמוד על קברי/ זקן ועייף ומאוד ערירי /ותראה איך טומנים את גופי בעפר- /בקש אז ממני סליחה, אבי", כך כתב חנוך לוין ב"מלכת אמבטיה", יצירה שנכתבה בעקבות מלחמת ההתשה, אבל רוב האזרחים השלווים לא צפו בסאטירה של לוין, רק שמעו מפיו של משה דיין, אז סוג של אלוהים, כי היצירה מועילה לאויבינו בלבד.

     

    "רק אבי לא שב עם רדת יום", שרו בשקט בסרט "מצור", למילותיו של יעקב שבתאי, ויענקל'ה רוטבליט ביקש לכתוב "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות", אבל קומיסארים אחראים חששו שאי אפשר לפגוע ככה במורל של עם מנצח וחייליו הגיבורים. גם כשהשורה הפכה ל"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" האלוף רחבעם זאבי מפיקוד המרכז אסר על להקת הנח"ל להופיע בתחום שלטונו. כש"מכתב השמיניות" התפרסם, המערכת הפוליטית לעגה לילדים התמימים האלה ותכננה עוד תקיפה נועזת ומוצלחת במיוחד.


    דן בן אמוץ לאלו שמאסו בספרות מיופייפת (צילום: שלום בר-טל)

     

    1969 היתה השנה שבה מלים כאלה מושמעות לראשונה במרחב הציבורי, השנה שבה מדי פעם כוחותינו תוקפים בעומק מצרים וקרייני חדשות חמורי נימה מבטאים עוד ועוד שמות של יעדים בלתי מוכרים. האוזן רק מקווה לשמוע שהם שבו בשלום לבסיסם, יהא אשר יהא.

     

    הרדיו הממלכתי לא הרבה בתיאורים של פרטי פעולות. הבסיסים לא היו מוכרים למאזינים. איש

    לא עסק ברמת החרדה של המאזינים מפני החדשות ומפני מה שעוד יבוא. הטלוויזיה הממלכתית לא התייצבה לכל לוויה של חייל. כשחבריהם נפלו, חיילים נצטוו לשמור על המורל ולחשוק שיניים. עד כמה שזה נגע לקומיסארים, צריך היה להצניע את המחיר האנושי של המלחמה ככל שניתן. הלא רק לפני שנתיים, ב-1967, ניצחנו יפה כל כך, ואת זה צריך לזכור גם כשמותשים.

     

    ספרות מחוץ לענייני היום

    אני חושבת שבימים ההם כתבו לאט יותר מאשר באלף החדש. מכל מקום, גם בכתיבה מגוייסת וגם בכתיבה שהחלה לעסוק באישי-זוגי-אינטימי (מיכאל שלי של עמוס עוז, 1968), התקיימה מין הסכמה מנומסת שלא נוגעים בענייני היום והשעה, ומפליגים אחורה למלחמות אחרות ורחוקות, אותן הספרות יכולה "להבין" או "לעבד לכלל אמנות". ענייני היום נחשבו לנחלתם הבלעדית של העיתונים ולחומרים בלתי-אסתטיים בעליל.

     

    כך שאת הספר המכונן על המלחמות שאחרי ששת הימים קיבלנו רק ב-1973, ושוב היתה לקומיסארים סיבה רצינית לדאגה. ראשית, קראו לו "לא שם זין". זו היתה הפעם הראשונה ששמו המפורש של איבר המין הגברי הופיע על גבי עטיפה של ספר עברי, ועוד בכותרת, ועוד בהתרסה גלויה כל כך.

     

    לכן ברור היה למעצבי התרבות וסוכניה, כולל המורה שלי לספרות בשמינית, שנפש הנוער תושחת

    לבלי הכר אם רק יקרא את הספר. כמובן שהנוער קרא, מיד ובשקיקה, ובצדק גמור, כי זה היה ספר נועז ופורץ דרך, סנטימנטלי ויפהפה, עצוב ושונא מלחמות.

     

    הוא נכתב בעברית שאז קראו לה "מדוברת". כלומר אפשר היה לקרוא מבלי לחוש ששוברים את השיניים על שפה זרה, מלאת מליצות ומיופייפת. היו בו דיאלוגים בלשון בני אדם בני התקופה, ונעדרו ממנו התפעמויות המעידות על שליטתו של המחבר ברזי הלשון, דבר שהיה, בימים ההם, מתכון בטוח לאהבה של הממסד הספרותי.

     

    עשו אהבה - לא מלחמה

    אבל דן בן אמוץ חיפש משהו אחר כשכתב את "לא שם זין"; הוא רצה לדבר לדור שכבר מאס בסיפורת המיופייפת ועוד לא מצא משהו אחר להזדהות עימו. הוא רצה לדבר אל אלה שעוד מעט יתגייסו ולספר להם דברים אחרים מאלה ששמעו בבית הספר או במרחב הציבורי: עד כמה המלחמה - כל מלחמה - מיותרת בחייהם של אנשים צעירים, שמחפשים דרך לממש את זכותם לחירות ולאהבה.


    "כמה המלחמה - כל מלחמה - מיותרת". מלחמת ההתשה (צילום: משה מילנר) 

     

    פשוט ופשטני? וודאי, הלא כל מסריה של תנועת ההיפים היו כאלה, ומשום כך התאימו יפה לראיית העולם של אנשים צעירים, כמו שהיינו אנחנו בשמינית, כשקראנו את "לא שם זין" וכמה מאיתנו קיבלו ממנו אישור לומר את המילים בקול רם בפעם הראשונה בחייהם. מפלס הגסויות היה נמוך בהרבה אז. אני התאמנתי מול המראה בלהגיד את זה בלי להסמיק, כדי שאיחשב כאחת מהחבר'ה.

     

    מה מצאנו בספר? את הילד, הנער והעלם שהיה אחד משלנו, שהיה בעצם כולנו: רפי המאוהב, המנוכר

    מהוריו, שעוזב את הבית בסוף השמינית, קצת לפני הגיוס, ומתגורר עם החברה שלו בלי חופה וקידושין, והם אפילו עושים אהבה שיופיה מגיע אל דפי הספר בתיאורים גרפיים כמוהם לא קראנו קודם לכן.

     

    השבר של רפי

    אחר כך רפי מתגייס ונפצע בצבא, ומאבד את כושר התנועה, אבל הוא כבר לא יכול להיות לוחם גיבור שמסיעים אותו בכיסא גלגלים לטקסים ממלכתיים. הוא אדם פרטי ונכה והרוס, וחיייו נשברים.

     

    זו היתה אמת קטנה ופשוטה ובלתי הירואית בעליל על חיינו: דור ההורים חירחר מלחמות, ילדים שילמו את המחיר, ילדים לא ידעו שהם משלמים, כי כמו כולם - גם הם נשטפו בגל המיליטריסטי שכיסה בהצלחה על הכאב הפרטי. דן בן אמוץ נתן לנו אפשרות להתבונן בכאב הזה בעוצמה, בבוטות ובמיידיות שלא הכרנו בכלל מן הספרות.

     

    בכל אופן, "לא שם זין", עם כל הפופולריות העצומה והקצרה שלו, מעולם לא הפך ל"תפסן בשדה השיפון" הישראלי, ואי אפשר להאשים את המחבר או את איכויות הכתיבה; חודשים ספורים אחרי שהספר ראה אור פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולפחות בחבר'ה שלי לא היה אחד שנופף בכריכה עם המלים המפורשות בלשכת הגיוס וביקש להשתחרר. ככה זה כשהסורים שועטים אל עבר הכינרת והמצרים מבעירים מעוז אחר מעוז בתעלה.

     

    מי ששב אל הספר הזה אחרי מלחמת יום הכיפורים כבר לא יכול היה להיות הילד, הנער והעלם רפי. נדרשו עוד כמה מלחמות עד שאפשר היה לכתוב ולקרוא בישראל את "אם יש גן עדן" ולצפות ב"ואלס עם באשיר". גיבוריו לא שונים בהרבה מרפי וגם מציאות חייהם לא שונה, ואף על פי שההירואיות של הקומיסארים עברה מן העולם, גם אלה לא ימנעו את המלחמה הבאה. 

     

    40 שנה אחרי

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא שם זין. לא הפך ל"תפסן" הישראלי
    עטיפת ספר
    7 לילות
    מומלצים