אל באבור, דארלינג: ביקורת מסעדות

מישהו הפסיק את החרם

"אל באבור" של חוסאם עבאס נחשבת לאבן דרך קולינרית במפת המסעדות של ארצנו. אם לא הייתם שם, סיכוי רב שלפחות שמעתם את שמה. מסעדה ערבית אמיתית (אין לי כוח להידרש לביטויים אדנותיים כמו "אותנטית"), שהרבה יהודים - למעשה, 80 אחוז מלקוחותיה בימי שגרה - נוסעים במיוחד בשבילה לוואדי ערה כדי לפתוח שולחן. חשבתי שיהיה נחמד לבקר שם מיד אחרי הבחירות הליברמניות המוטרפות שנפלו עלינו, ככה להרים תרומה קטנה לדו-קיום. ובכן, מתברר שהרבה יהודים חושבים מאז המבצע בעזה בדיוק להפך, ומדירים את מכוניתם מחניית הכורכר של המקום. קטונתי מלהבין את ההיגיון המפותל הזה. מילא.

הניצוץ שהדליק את ההחרמה המתלהמת הזאת הוא גל שמועות שלפיהן עבאס תורם כספים לתנועה האיסלאמית. למיטב הבנתי מדובר בשמועות לחלוטין לא מבוססות, אבל לא בדקתי את זה איתו; הסיבה היא שזה מעניין לי את התחת.

התנועה האיסלאמית היא לא כוס התה בנענע שלי, אבל למיטב ידיעתי היא עוד לא הוצאה אל מחוץ לחוק. אני גם לא נוהג לבדוק לאן מפנים טבחי המסעדות שלי את כספי הצדקה שלהם. הרבה יותר מעניין אותי איך הם מטפלים בבשר ובתוספות, וכמה נעים או לא נעים לי לשבת בבית האוכל שלהם.

אלא שאני, כאמור, לא מדגם מייצג. עד כדי כך המצב מסובך שעבאס גייס לעזרתו כמה עמיתים בכירים לערב של אוכל טוב וחברות טובה. זה יקרה ב-17 במרץ - השפים אייל לביא, מאיר אדוני, דניאל זך והראל שרפלר יעמדו עם עבאס מאחורי הסירים ויגישו יחד מבחר מנות למרכז השולחן. ההכנסות ייתרמו לפרויקט מבורך שנקרא "בתי ספר תאומים", המפגיש מדי חודש תלמידים ערבים ויהודים על בסיס של מוזיקה, ספורט, אמנות וסביבה. על הדרך אמור האירוע גם להחזיר קצת את הצבע ללחיים של אל באבור, ולהרים לה טיפה את המורל.

האמת היא שבעת הביקור שלי נראה המורל על הכיפאק, תודה ששאלתם. כבר בפתח ניגש אלי מלצר נמרץ עם מגש ענק מכסף, שאל "באת להתלמדות?", ודחף לי את המגש לידיים חמודי-סטייל. בדיחה טובה, לא האחרונה שאשמע כאן. השולחנות נראו במצב תפוסה סביר, ואהבתי את הפרופיל האקלקטי של המסובים - פה איש דת דרוזי עם התלבושת השחורה, כאן שני צעירים שחזרו רעבים מטיול ביערות מנשה, שם אנשי עסקים יהודים. המלצר לא הציע תפריט, ואני לא ביקשתי אחד; כן ביקשתי שיציף את השולחן במאזטים לפי בחירתו. הגיעו שמונה כאלה, בלוויית פיתה חמה מהטאבון (נזהרתי ממנה. הצרה הידועה עם המאזטים האלה היא שלא באמת נותר לך כוח אחריהם להמשך הדרך; התעלמות מהפיתה היא המינימום המתבקש).

המורל על הכיפאק (צילום: רונן טופלברג)

כמעט כל המאזטים היו מעולים. בעיקר התלהבתי מהכרובית בטחינה, מגבינת העיזים עם השעועית המוחמצת ומהחצילים הפיקנטיים. רק המלפפונים החמוצים היו מבאסים - נראה שהגיעו מקופסת שימורים פשוטה, בטעם של פח. לא הולם, ודאי לא בכפיפה אחת עם זיתים אסליים מרים ובשרניים שהוגשו באותה צלחת. הזמנתי גם מנה של עלי גפן, שהיו משובחים: ניכר שהם גולגלו מעלים טריים שעברו כבישה במקום, ולא מעלים משומרים. זה הבדל תהומי.

העיקרית שבה חפצתי, צלעות הכבש המפורסמות, חסרה פתאום. אכזבה מרה, וגם נון חמור לאל באבור. אולי מדובר בתופעת לוואי של ניהול מלאי בימים קודרים מהסוג שתיארתי. נעניתי להמלצה להתנחם באוסובוקו כבש שבושל ביוגורט והוגש על ערמת אורז עם צנוברים. האורז היה מצוין, וגם היוגורט. הבעיה שלי היתה עם האוסובוקו: הוא היה עייף קצת, ובעיקר חסר טעם מסעיר של ממש. ממנה של עבאס - שאם לא ידעתם, ייצג את ישראל בתחרות שפים בינלאומית שנערכה באיטליה לפני כמה חודשים - מותר לצפות ליותר.

שתיתי שתי כוסות של מיץ רימונים טרי, מעורבב עם לימונדה. לא שתיתי בירה, כי אין בירה באל באבור (עבאס, תחזיקו חזק, הוא מוסלמי). ידעתי את זה מהבית, ועדיין ברגע האמת לא התאפקתי בייאושי מלשאול (אולי האיש חזר בשאלה בינתיים). המלצר אמר "בדיוק נגמרה" וצחק צחוק גדול.

החשבון הסתכם ב-140 שקלים, ללא פירוט. נשמע לי סביר; ידידי המשופם טען שהלכו קצת לקראתי ולא חייבו אותי בעלי הגפן (אמרתי כבר שהם היו מצוינים?). נשארו לי ארבעה והייתי מפוצץ, אז העברתי אותם לחבר'ה בשולחן שלידי. הדו-קיום מתחיל בתוכנו.

• "אל באבור", צומת אום אל פאחם, 04-6110691 

מזון מלכות

בשעה טובה אנחנו פותחים כאן קטגוריה נפרדת למזון מהיר. למה? כי בינינו, זה הרוב המכריע של הארוחות שאני ואתם אוכלים מחוץ לבית. ההגדרה שלנו לאוכל מהיר תהיה פשוטה: כל מקום שאפשר לקבל בו תוך כמה דקות ארוחה במכה אחת, ובמחיר הגיוני. זה לא חייב להיות בפיתה ולא בעמידה; זה כן חייב להיות מהיר יחסית וזול יחסית.

את הפינה הראשונה אפתח בהתנצלות: סליחה, "דארלינג - תחנת רוטיסרי". סליחה שהשם המוזר שלך מנע ממני לעצור עד עכשיו בכיכר רבין ולבדוק מה הסיפור שלך. ההפסד כולו שלי.

הרוטיסרי, מתברר, הוא תנור אדיר ממדים שצולה כל מיני בעלי כנף ונתחי בקר, שבקרקעיתו נחים תפוחי אדמה וירקות שורש וסופגים את העסיס הניגר. טעמנו רבע עוף טעים (33 שקל), וכרע ברווז טעימה מאוד (42 שקל). התוספות - קינואה לאישה, אורז לעבדכם - היו מצוינות. "סלט יוחאי" קטן של אטריות וירקות מוחמצים הגיע עם המנה והיה מצויין. אבל גולת הכותרת היתה בקבוק קברנה זוגי פשוט וטעים ב-27 שקל, שזה פחות ממחירה של כוס יין ברוב מסעדות ארצנו. בדארלינג יש גם בקבוק אישי במחיר 17 שקל - שתי ההצעות אטרקטיביות להדהים. השירות: יעיל, מהיר וידידותי. יצאנו: מבסוטים עד הגג.

• "דארלינג - תחנת רוטיסרי", כיכר רבין 8, תל אביב