בוּרוּת ויראת חטא

מתוך השממון אני באה אליכם

מתוך השממון שמטילה עלי פרשת תצווה אני באה אליכם היום. כן, אני יודעת, השעמום הוא שלי ובאחריותי. פרשת תצווה מתמקדת בבגדי הכהנים וחלקים נכבדים ממנה מוקדשים לחושן ולאבנים המיוחדות המשובצות בו, הנושאות את שמות שבטי ישראל. הייתי יכולה להתמקד בהיבט האמנותי של החושן, בקשר בין רוחניות לגשמיות ובתרגום הקונקרטי של רעיונות מופשטים. אפשר היה לדבר על משמעותם הסימבולית של בגדים – על מה שהם מכסים ומה שהם מגלים. על בגדים כביטוי לסמכות, ליצירת היררכיה וגם כביטוי לרוח האדם, ליצירתיות, לרצון להעניק משמעות חיצונית לחוויות פנימיות ועוד.

אנו נמצאים גם בערב חג הפורים, הקרנבל היהודי הגדול, וכדרכם של קרנבלים יש בו מקום של כבוד לכיסוי ולגילוי שבלבוש. ובכל זאת, אודה ואבוש לא הצלחתי למצוא את עצמי במרחבים אפשריים אלה של הפרשה.

'גוי של שבת' – הגוי שהציל לי את הפרשה

בעודי מהרהרת בעניין האפשרי שאני יכולה לגלות באבני החושן, נזכרתי בגוי אחד שסיפור חייו כרוך בסיפור אבני החושן. ההרהורים על הגוי הזה הצילו לי את פרשת השבוע ואני מקווה שהוא יזמן גם לכם כמה חומרים למחשבה.

מחשבות על כיבוד הורים

לגוי שהוא גיבור האגדה שלנו קוראים: דמא בן נתינה והוא חי ופעל באשקלון. האגדה אודותיו כורכת שלש מצוות: כיבוד הורים, אבני החושן ומצוות פרה אדומה. הנה היא לפנינו (באחת מגרסאותיה הרבות):

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א (מתורגם מארמית)

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם?

אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים (לקנות ממנו) אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר... והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו (ואביו היה ישן), ולא ציערו (לא העיר את אביו).

לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.

הסיפור שלנו מתייחס לימי בית המקדש השני. החכמים רוצים להכין (או לתקן) את האפוד של הכהן הגדול אבל חסרות להם אבנים. האבנים היקרות נמצאות בביתו של הגוי האשקלוני האמיד 'דמא בן נתינה'. אלא שזה מסרב למכור לחכמים את האבנים כיוון שהמפתח לקופסתן נמצא תחת מראשותיו של אביו הישן. הגוי היקר הקפיד על מצוות כיבוד הורים ועל כן העדיף להפסיד ממון רב ולא להעיר את אביו הישן.

הסיפור מסתיים בסוף טוב – הגוי זוכה לתשלום שכרו בעולם הזה ממקום אחר – בעדרו נולדת פרה אדומה (המשמשת תלהליכי הטהרת טמאי מת) פרה אדומה של ממש גם היא מצרך נדיר ועל כן יקר. הגוי הצדיק יודע שיוכל לקבל תמורתה כסף רב, אך הוא, בצדיקותו, מבקש רק את הסכום שהפסיד תמורת הויתור על מכירת אבני החושן. הנה נפגשות שלש מצוות ליצירת סיפור מושלם: שמירה על מצוות כיבוד אב ואם, ויתור על מכירת אבני החושן וזכייה נדירה בפרה אדומה. דברים טובים מתרשים לאנשים טובים. בדיוק כמו במציאות.

על יראת חטא של בוּרים

את הסיפור הזה למדתי בגן הילדים, לצד סיפורים נאיביים נוספים, שכותרתם, מצוות כיבוד אב ואם. וכפי שחותם רבי חנינא את הסיפור שלנו המסר החינוכי הפשוט שלו הוא: 'ומה מי שאינו מצווה ועושה (הגוי) - כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה (שחובתו לקיים את המצווה גדולה)'.

כמה שנים לאחר גן הילדים שלי, בעודי מכינה עם כמה חברות תכנית לימודים שנושאה 'כיבוד הורים' נדרשתי שוב לסיפור תמים זה ולמסרים שהוא ושכמותו מעבירים לילדים. על מנת להתמודד עם התמימות והפשטנות של הסיפור, הזמנו את הילדים לדמיין את השיחה שהתקיימה בביתנו של נתינה (אביו של דמא) לאחר ביטול עסקת מכירת האבנים הטובות. שאלנו את הילדים כיצד לדעתם הגיב האב כששמע שבנו החליט שלא למכור את האבנים היקרות כיוון שחשש להעיר אותו. התגובה המתבקשת נעה בין 'חטף עליו קריזה' ל'הכניס לו שתי סטירות מצלצלות'.

כשמבקשים לקשור אגדת עם פשטנית למציאות החיים, יש חשש שהנאיביות תתרסק לנו בפנים. להפסיד סכומי כסף אדירים רק בשביל לא להעיר את אבא?! אגדה חמודה אבל מסר די מטופש המרוקן כל לומד מתחיל מיכולת לחשיבה מורכבת. וכבר למד אותנו רבן גמליאל (בנו של רי יהודה הנשיא): 'אין בור ירא חטא' (פרקי אבות ב, ה).

בחיים האמיתיים אין 'דמא בן נתינה'

דמא בן נתינה הוא גוי אשקלוני פלאי, מלומד בניסים והאמת גם די מטומטם. מטומטם במובן זה שאינו מסוגל להפעיל כל שיקול דעת. בעולם ההזוי של דמא בן נתינה, אין כל צורך לקחת אחריות. אלהים לוקח ואלהים נותן. החיים נראים כמו מתכון לאפיית עוגה בספר בישול – תכניס חומרים מדוייקים, תחמם את התנור לחום המצויין ו'יצא העגל הזה'.

לפעמים נדמה לי שזו מהותה של החשיבה הכהנית: מילוי פקודות, מילוי פקודות ועוד מילוי פקודות והחיים יהיו מושלמים. אבל מי שלא חי בתרבות הכהנית (כמו חכמי התלמוד) מבין שהחיים מורכבים ואין מתכונים. ככל שספרות ההלכה גדלה ומתעצמת בהיקפה ובנושאיה אנו למדים ממנה דבר אחד פשוט – שום הלכה, שום רב, שום הנחיה מדוייקת לא יכולים להחליף את ההכרעה הנכונה בזמן אמת. 'בור ירא חטא' הוא איש מבהיל פעמיים: פעם 

אחת כי הוא בור ופעם שניה כי הוא סוגד לבורות שלו דרך סגידתו לספרי הוראות. הוא לא מקשיב לעצמו, הוא לא מקשיב לצרכי המשפחה, הוא לא חושב על אבא כשהוא עוסק במצוות כיבוד הורים.

דמא יקירי, לך תעיר את אבא, תמכרו את האבנים האלה ותצאו לחגוג יחד במסעדה טובה. אבא יהיה גאה בהצלחה העסקית שלך, אתה תשמח בעצמך, ואת שעות השינה....אבא כבר ישלים בפעם אחרת.

ובבית המדרש של הטוקבקים

התחלנו במסע החברותא. זה היה עבורי מסע מרתק. רובי ודתיה, ירושלים, השכילו להציע הקשבה הדדית בלי לטשטש הבדלים בתפיסת עולם. הם ניהלו שיחה של ממש בבית מדרש וירטואלי. שניהם שאלו את השאלה מהו בית? באיזה בית שורה השכינה והאם ומדוע זקוקה השכינה לבית. אנחנו הצטרפנו אליהם בשאלתם. בתוך חגיגות הבית הנבנה לאלהים חגגנו גם את הולדת נכדו של 'בבא יגא'. הגענו לברית מילה וירטואלית. שמחנו ולמדנו עם הרך הנולד ועם הסבא. בית המדרש הוירטואלי מאתגר, להבנתי, את בית המקדש החומרי. עצם העשייה שלנו, עצם ההתכתבות ולימוד התורה, תהא דעת הכותב/ת אשר תהא, מאתגרת את הנחת הצורך בבית לבנים ובקורבנות חיות ופועות.

נמשיך עם החברותות בעזרת השם ובזמן הקרוב.