שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לסרס ת'כלב
    "מארלי ואני" הוא סרט פושר על חיים נינוחים במחיצתו של כלב שובב. הבעיה היא שגם ההתייחסות למשמעותו של הכלב בסיפור לא הופכת אותו לסרט מעניין במיוחד


     

    בדומה ללוח השנה הסיני, גם בהוליווד נקראת כל שנה על שם בעל החיים שזוכה בה לתשומת לב מיוחדת. בשנת הכלב, השנה בה אנו נמצאים, מופגן הפיצול בין שתי הגישות המרכזיות המאפיינות סרטים שעוסקים בבעלי חיים: הגישה השמרנית, המציגה בעל חיים באופן מציאותי, נוסטלגי וסנטימנטלי, והגישה המצועצעת, שבוראת עולם של בעלי חיים כהשתקפויות של בני אדם (בנוסח "הצ'יוואוואה מבברלי הילס")."מארלי ואני" הוא נציג נאמן של הגישה השמרנית, כל כך נאמן עד שהוא נחווה כמו הרהור נוסטלגי לעולם שאיננו עוד, וכל כך שמרני עד שהוא בעיקר משעמם.

     

    טריילר הסרט "מארלי ואני". הכלב זה לא העניין

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "מארלי ואני" מתרחש לכאורה בהווה, אך הוא מציג עולם נטול קונפליקטים דרמטיים אמיתיים. עולם של רחובות נקיים, פרנסה מובטחת והיררכיה ברורה בין גברים ונשים. הסרט מבוסס על ספר הזיכרונות המצליח של ג'ון גרוגן (2005), העוסק במערכת היחסים שלו עם מארלי, כלב הלברדור-ריטריוור הפרוע שלו. העלילה נעה מהאירועים שהובילו לאימוצו של מארלי ועד שהתפנה, בחלוף 13 שנים, לעלות לגן עדן לכלבים. האנקדוטות של גרוגן אולי סיפקו את קהל הקוראים שצרך אותן במנות קטנות, אך רצף האנקדוטות אינו מחזיק סרט באורך מלא, גם אם יש קו עלילתי המחבר ביניהן.

     

    בשונה ממה שניתן היה לצפות, מארלי אינו נוכח בכל רגע ורגע בסרט. הסיפור הוא, במידה רבה, סיפורה של משפחת גרוגן במהלך השנים בהן מארלי הופך לחלק בלתי נפרד מהתא המשפחתי. הכלב הוא נוכחות סמלית, מגבשת ומערערת, בחיי המשפחה.

     

    כאילו אין מיתון

    בתחילת הסרט גרוגן (אואן וילסון) ואשתו ג'ני (ג'ניפר אניסטון), שני עיתונאים במקצועם (היא בכירה ומוצלחת יותר ממנו), עוזבים את מישיגן הקרה לפלורידה החמה. כאזור בעל מזג אוויר בלתי משתנה, אין מקום מתאים יותר מפלורידה כרקע לכל שאר עלילת הסרט. תוך זמן קצר שניהם מוצאים עבודות חדשות ורוכשים קוטג' יפה ומרווח.

     

    בהמשך הסרט ג'ני תעזוב את מקום עבודתה וגרוגן יוותר מפרנס יחידי. חרף רצונו להיות עיתונאי רציני בהשראת חברו הטוב סבסטיאן (אריק דיין), הוא יגלה כי הצלחתו טמונה דווקא בכתיבת טור על המעללים היומיומיים של בני משפחתו. אף פעם לא נראה שרובצים מעל בני הזוג חרדות ממשיות לפרנסתם. על פי העולם המוצג בסרט, אין עבודה רווחית פשוטה ומתגמלת יותר ממשרה בעיתון אמריקני. בהתחשב בקריסה המהדהדת של העיתונות האמריקאית בימים אלו, השאננות המוצגת בסרט נראית כפנטזיה גמורה.

     

    כאשר גרוגן חש כי יצר הקינון אחז באשתו וכדי לעכב את הגעת הצאצאים, הוא מתמרן אותה לאימוץ כלב. הניסיון להשתמש בכלב בכדי לא לעבור שלב נוסף בתהליך ההתבגרות וההיכבלות של חיי הנישואים מעיד על משמעותו העמוקה של מארלי. הכלב שנהנה ללעוס, להרוס, לרוץ ולחרבן במקומות המעמידים את בעליו במצבים לא נוחים, מהווה אלטר אגו לילדותיות הפרועה ולתאוות החיים שרוסנה בחיי הנישואים של בעליו.


    ווילסון. תפקיד רדוד שלא מהווה התקדמות

     

    אואן וילסון מביא איתו מטען של סרטים שבהם שיחק דמויות אינפנטיליות שאינן יכולות להתבגר, החל מדיגנן הבלתי נשכח ב-"Bottle Rocket" של ווס אנדרסון וכלה בדופרי,הפרטנר השלישי ומחרב חיי הנישואים ב"אני, אתה והוא". גרוגן הדמות ו-ווילסון השחקן נפרדים בסרט זה מהניצוץ הפרוע ונותרים עם הקליפה הנינוחה, החייכנית והבנאלית. בסרט זה מוצג כתהליך חיובי של התבגרות, אך קשה לומר שעבור ווילסון הבחירה בתפקיד זה מהווה התקדמות.

     

    משפחת גרוגן צריכה להתמודד עם "משברים". ליצר ההרס הבלתי נלאה של מארלי הם מתרגלים במהירות, אך עם הגעתם של הילדים העניינים מתחילים

    להסתבך. העומס מתחיל לתת את אותותיו כאשר ג'ני, שזנחה את הקריירה בכדי להתמסר לטיפול בילדים, מאבדת את העשתונות נוכח התפרעות אחת יותר מדי של הכלב.

     

    מארלי וג'ון מוצאים מפלט בביתו של סבסטיאן ההולל. האם יש סיכוי לשינוי? לקמצוץ דרמה אמיתית? אין חשש, תוך יום ג'ני מכירה בכך שמארלי הוא חלק מחייהם וג'ון מכיר בכך שהוא מצא את ייעודו לא בעיתונאות חוקרת אלא בכתיבת הרהורים בנאליים על חייו עם כלבו. כל שנותר לצפות לו הוא השיא הדרמטי שבו מארלי יחזיר את נשמתו לבורא, קבורה סופית וסמלית של הניצוץ הפרוע בחייו של ג'ון.

     

    קצת עצוב לגלות שהבימאי החתום על סרט זה הוא דיוויד פרנקל, מי שעמד מאחורי הקומדיה המוצלחת "השטן לובשת פראדה". היה יותר ניצוץ חיים בהרמת גבה זדונית אחת של מריל סטריפ ב"פראדה" מאשר בכל השעתיים הארוכות של "מארלי ואני". יש לקוות כי כישרונו של פרנקל ישוב ויתגלה בסרטו הבא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים