בליינד דייט. שושן 17

שלוש שנים מלאו לקואליציה של אחשוורוש וכל הממלכה לובשת חג. הפרשנים הביאו לו גג שעתיים, בהתחשב במנת המשכל (שתי נקודות יותר מזו של דורבן) ובאישיות היציבה. בהתחלה בכלל סוכם על רוטציה עם ושתי, יו"ר מפלגת 'אם את ממאנת-משמע את קיימת' אבל בסוף גם היא הבינה שעם בעל טיפש והרבה מזומן היא יכולה לקבל שניים בכרטיס אחד: גם חיים טובים וגם את בידודו של המן.

ובשבילנו, צעירי הצאן היהודים, הכינו טקס אלטרנטיבי: בליינדייט המוני בשושן 17 לרווק/ות הביצה היהודים, בסימן: 'שיקסע זה פאסה והרבי מרוצה'. למה לא? חשבתי, נשמע דווקא נייס. נקרא לכמה חברים, נעוף קצת על שוטים של חרבונענע, המשקה שמעיף לך תג'ננה ונשתחרר קצת מהמתח הזה שעושה לנו הערל עם האף.

"נהפוכו" - פרויקט מיוחד של גולשי ynet:  

• איראן תובעת בהאג: לאסור מכירת אוזני המן/ שלומי סביר
• מיומנה של מסורבת/ אורי כהן
• נעים להכיר: המשרתת ושתי/ אורה אבקסיס
• כיפה להשכיר/ רעות ברק  
• יה בה בם, תירס חם/ גורנישט
  

פעם היו לנו אירועים כאלו כל שבוע וכל אחד היה יכול לגור ב'ביצה' הקטנה שלנו. אבל מאז המיתון, בשביל לשכור כאן דירה אתה צריך למכור כליה. עסק מסובך במדינה שאכפה את החוק 'אם שותים לא נוהגים' גם למים המינרלים שלה. אחלה, חשבתי. אז כל מה שבעצם נשאר לי עכשיו זה לחשוב עם איזה מדוייטת אני הולך לבוא. עיון קצר ברשימת האקסיות הוליד את התבונות הבאות:

רחלי, תפוסה חזק. שרית, אולי בתור מייבש כלים ומירי עם הטעם ה"פנסי", תעלה לי עכשיו יותר מידי דינרים. מה שמשאיר אותי פחות או יותר עם הדסה, בת שאחרי שאתה יוצא איתה אתה מבין שהדבר הכי בטוח בחיים הוא הספק.

הדייט עם הדסה

אז קבעתי עם הדסה בשמונה בערב ליד שער הגא, שבזכות הפרוטקשן של אבא שלו נהיה: 'שומר הנשים ונתון תמרוקיהן'. לא שיש לי מושג מזה אומר (הוא מצא את זה 'בדרושים' או מה?) אבל מאז שזה נהיה רשמי כל החבר'ה הלייטים סוגדים לבן אדם.

בעוד אני מהרהר איזה כותנות תלך עם המון המתאים, זאת עם הפסים או החדשה עם העלים, שמעתי דפיקות על דלת העץ שלי במקצבים של שלוש.

מוזר, חשבתי. צלאח הבעלים היהודי של החור שלי בדרך כלל דופק בכאלו של שתיים: למה זה מזכיר לי כל פעם, אתה חייב לי 2000 דינר. לא כולל האש ומס המלך. "רציתי רק להגיד לך שאני מעלה את השכר של המאהל שלך ל-3000 דינר".

מאיפה זה הגיע? אתה צוחק נכון? לא. הוא לא.

שלוש שנים הייתי מביא לו את השכר דירה כמו חתול פרסי ועכשיו הוא זורק אותי לכלבים. "אבל צלאח, ניסיתי? אין רחמים? משהו? לב יהודי?"

"אלו מחירים!", אמר בהחלטיות:

"המון בנות באות שושן, רוצות חתן. יש בנות רוצות דירה - צלאח מעלה מחיר מבינה?"

"'אבל" אמר לי לפתע. "רואה בת שלי? אתה לקחת אותה אני מביא לך הכול חינם".

עשר בנות יש לו. השמועות אומרות שמאז שנתגלתה מכשפה לזרש ואמרה לה שכל בת של צאלח מיועדת לבנים שלה נהיה לה יותר קל עם התלייה.

"את הבת שלך?" תראו אותה ותבינו למה מובטחים לה חיים ארוכים. בפעם האחרונה שמלאך המוות ניסה לגעת בה זה נגמר באשפוז מרצון. של מלאך המוות.

כן, אממ...תרשה לי רגע לחשוב על הרעיון המושך הזה. "לא!" מה הוא חושב לעצמו? חזרתי לדירה וברבע לשמונה עוד פעם דפיקות, אבל הפעם מעודנות יותר:

בינה, חברה של הדסה ממדרשת 'החרש תחרישי': "הדסה אמרה שהיא מצטערת אבל היא לא תוכל להגיע בסוף לדייט , היא עדיין לא סיימה שניים מקרא ואחד תרגום והיא מקווה שתבין כמה זה חשוב ל'אני-הנשימתי שלה'. למה שלה?

"מה שתגידי", אמרתי לה. יאללה, לא צריך. גם ככה מה בכלל הקשר ביני, פרסידוס מצוי לעפיפית הזו. בפעם שעברה היא לא הפסיקה לחפור לי על גדולתן של נשים ו'אסתר-מנהיגה אחרת'.

באסה! למה זה תמיד קורה לי?

לפתע ראיתי את הפרצוף של צלאח מציץ מהחלון, מחייך וחושף לראווה שורת שיני זהב. "'אתה לא נותן בת הורסת לך ערב. אתה לוקחת בת שלי לשושן 17, אני מביא שכר דירה בחינם". כפרת עוונות. גם ככה הכול נדפק.

"טוב נו, תגיד לה בשמונה בערב, יש לי חמור לבן עם שלושה עיגולים שחורים. ושלא תאחר!". אמרתי לו, למה בפעם שעברה הבת שקבעתי איתה על בטעות על החמור של החבר שלי. "סורי" אמרה, פשוט כולם נראים לי אותו הדבר, אתה יודע. חמור הוא חמור. לא, הוא לא. למה קבוע בנות מתבלבלות בדברים האלו?

סגרתי את החלון, חוזר לדירה להתכונן, מתבונן בחשש איך ההסכמה שלי לפשע שנעשה כאן עכשיו הולכת לכבוש בסערה את מצעד עשרת המהלכים המטומטמים של החיים שלי. ואז שמעתי רעש חרישי מלמטה. הנמלים הטורדניות האלו שמסניפות לי את הרצפה ובטוחות שהגעתי איתם להסדר קבע של דירה אחת לשני מינים. פשוט נקרעות מצחוק. מתאגדות למאות נמלים שחורות שיצרו לי על הקיר שלי את המילה הבאה: 'לוזר'. סבבה! אתכן אני אסגור חשבון אחר כך.

שומר נגיעה, מצטער

שמונה בערב. היא הגיע. אכן תמונות קשות.

היא שלפה את היד שלה משל חיכתה שאני אעזור לה לעלות. "שומר נגיעה" התנצלתי במבוכה. לא שהפעם הניסיון היה קשה כל כך. היא עלתה וחייכה. מביאה פרשנות פשטנית למדי למושג: 'לראות ולמות'.

כל הנסיעה שברתי ת'ראש על מה אני יכול לדבר איתה בכלל. לעזאזל שייגמר כבר הערב. בשושן 17 פגשתי את חבר שלי, לא מאמין למראה עיני. צחוקים, גם הוא הגיע עם מדוייטת שהייתה במקרה גם כן הבת של צלאח. והוא אפילו לא אמר לי שאנחנו הולכים להיות שכנים. "מה אלקנה, עוברים לביצה? תן לי לנחש, לרחוב 'בגתן עשרים?".

"איך ידעת?" שאל מופתע. ואז הוא ראה שהחושך שלי דומה לחושך שלו והבין. "אני חייב דירה ואין לי כסף, אין מה לעשות", התנצל.

בסוף הערב חזרנו כולנו על הכרכרה של החמור שלי. ברוך ה' ניגמר.

לפני שאמרתי לה 'שנראה לי שזה לא זה', ראיתי את דוד

הבעל של הבת הבכורה של צלאח. לא ידעתי שהתחתן כבר, יפה לו. חשבו אף אחד לא תיקח אותו. "כן, כן", אמר לי. "גם אני התחלתי ככה. צלאח הגיע אליי ופתאום העלה את המחיר. אחר כך ביקש באופן חד פעמי לקחת את הבת שלו, בפורים בשנה שעברה". בא לי להקיא. חזרתי לדירה. צלאח. חיוך ענק, צובע את כל הדירה שלי.

קצת נסחף הייתי אומר. כולה עשיתי טובה ולקחתי את הבת שלו, מספיק שהוא מביא לי בחינם. "באמת לא היית צריך לטרוח כל כך". הוא לא ענה, רק חייך.

ואז ראיתי את הזוועה על הדלת של הדירה שלי: 'משפחה צאלח'. הסתכלתי על הבת שלו והשבתי: "אז מה, איזה להקה אתה רוצה?"

לא זוכר כלום מהיום הזה, רק שאיבדתי את ההכרה ורגע לפני, שמעתי את צלאח לוחש לי באוזן: "בנים. אשתי מתפללת אינשאללה שנה הבאה סופסוף בנים...".