הפמליה של דבורית שרגל

מנהיגה - ז'וליה קריסטבה

למה דווקא היא: "ברור שאני חייבת לבחור מנהיגה. אבל אחרי הכישלון המהדהד עם ציפי לבני, אולי כדאי לזנוח את כל הפוליטיקאים המקצועיים, ולנסות בכיוון אחר. אולי מדענית: אנשים שיכולים לנתח בקור רוח, לעשות אנליזה, להכניס נתונים לתוך מבחנה, לנער אותם טוב טוב ולהסיק מסקנות. היא צריכה להיות בקיאה גם בתרבות ובבלשנות (זו פמליית החלומות שלי, מה לעשות), והנה, מצאתי: ז'וליה קריסטבה - פילוסופית, בלשנית, סופרת ופסיכואנליטיקאית. ראשית, היא לא יהודייה, וזו כבר מעלה, ושנית, היא מחבבת אותנו מאוד, למרבה הפלא.

"זה מה שאמרה בביקורה פה ב-2006: 'אני נרגשת מאוד לשוב לישראל ברגע החשוב הזה בהיסטוריה של המדינה, שבו עומדים להחליט החלטות חשובות... כאזרחית אירופאית ממוצא בולגרי, בעלת לאום צרפתי ואזרחות אמריקאית מאומצת, אני מנסה לזכור את העמדה הפרבילגית הזו כדי שאוכל להביע עד כמה חיוניים קיומה ובטחונה של ישראל לחיי הנפש. מפני שישראל, על זהותה הייחודית כארצו של העם הנבחר, היא בשבילי שליחה של אנושיות, אשר יודעת לקשור יחד את הצמא לסינגולריות וביטחון, לצד השאיפה להמשך קיומה היוצא מגדר הרגיל, לחפירה אינסופית, לחוסר סיפוק יצירתי. מעבר לטקסטים התנ"כיים, עצם קיומה של מדינת ישראל הוא היבט מרשים של חוויית ההתאהבות, והוא טרם סיים להאיר את ההיסטוריה האנושית'.

"חוץ מזה יוצא עכשיו ספר נוסף שלה בעברית, 'בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה' (רסלינג), ובו היא משכיבה את הדת על ספת הפסיכואנליטיקאי כדי לגלות מה מסתתר מאחורי האמונה והשיח הדתי. לא אישה מופלאה? היא בטוח תכניס קצת היגיון לכאוס הפוליטי המקומי".

מתוך האנציקלופדיה: ז'וליה קריסטבה (ילידת 1941), אינטלקטואלית בינתחומית, בלשנית, מבקרת ספרות, סמיוטיקאית, פסיכואנליטיקאית ומחברת רומנים אוטוביוגרפיים למחצה; מזוהה עם מגמות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופמיניסטיות בחקר האישיות ובביקורת התרבות.

לערך המלא - לחצו כאן.

אמן - יעקב שבתאי

למה דווקא הוא: "עד שעמדתי על דעתי וקראתי את ספריו, הוא מת. אולי יותר נכון לומר: עד שהוא עמד על דעתו, הוא מת, בגיל 47, ממחלת לב ממנה סבל כל חייו. שבתאי הוא הסופר הכי תל אביבי שיש: הוא הצליח להעביר את העיר הזו במסננת, להגיר ממנה את כל הנוזלים המיותרים, ולהשאיר רק את העיקר בפנים. כמה עצוב שרק לאחר מותו פורסם הרומן המושלם שלו, 'סוף דבר'. כמה נורא שברומן הזה הוא חזה את מותו: 'בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון...' (השורות הפותחות של 'סוף דבר'). כמה טרגי שרק לאחר מותו הוכתר והולל כסופר קאנוני".  

מתוך האנציקלופדיה: יעקב שבתאי (1934 - 1981), סופר ומחזאי ישראלי יליד העיר תל אביב. יבולו הספרותי כולל 2 רומנים, 2 קבצי מחזות, ספר שירה וספר לילדים. בחייו לא זכה להכרה אך לאחר מותו התבסס כאחד מגדולי הסופרים הישראלים שפעלו לאחר קום המדינה.

לערך המלא - לחצו כאן.

חברה - אורלי קסטל-בלום

למה דווקא היא: "אני לא צריכה עוד חברים, יש לי מספיק, אפילו יותר מדי. אבל אם כבר חבר חדש, במקרה זה חברה חדשה, הייתי רוצה מישהי שממש דומה לי, עד כמה שזה יישמע מופרך וקשה לעיכול. והנה, מצאתי: בכל פעם שאני קוראת ראיון עם אורלי קסטל-בלום, או ספר שלה, או צופה בסרט בכיכובה, אני ממש משוכנעת שהייתי יכולה לשבת איתה בסלון שלה בחמש בבוקר, שזו השעה שהיא קמה, וגם אני, ולצאת לצעוד איתה בפארק, ולדבר בשפה שנדמה לי שרק היא ואני מבינות, ולכתוב בחדר אחר, כשהיא כותבת בחדר שלה. ברור שבסוף אני אקנא במה שהיא כתבה, אבל זה הרי חלק מהעניין בלהיות חברה של אורלי קסטל-בלום".

מתוך האנציקלופדיה: אורלי קסטל-בלום (ילידת 1960), סופרת ישראלית, ילידת תל אביב. מהסופרות הישראליות הבולטות של שנות ה-90 ואילך. נחשבת למחדשת בספרות הישראלית הצעירה. זוכת פרס תל אביב לספרות לשנת 1990. כתיבתה מזוהה כפוסט-מודרניסטית, וסגנונה מתאפיין בלשון טבעית, יומיומית ומשוחררת לגמרי.

לערך המלא - לחצו כאן.

קולגה - אנני ליבוביץ 

למה דווקא היא: "אם הייתי יכולה, הייתי מצמידה אלי את אנני ליבוביץ, ומבקשת ממנה לצלם לבלוגים שאני כותבת. אם הייתי יכולה, הייתי משלמת לה כמובן כל סכום שהיתה מבקשת. אחרי שראיתי את התערוכה שלה במוזיאון בברוקלין, לפני שנתיים וחצי, הבנתי שהפורטרטים הנוצצים שצילמה למגזינים 'ווניטי פייר' ו'רולינג סטון' או ל'ווג' לא מתחרים בצילומים המשפחתיים הזעירים (פיזית) שלה, בשחור לבן, שנראים לכאורה כמו צילומים מהאלבום המשפחתי שלכם מלפני שלושים שנה. היא צילמה את סוזן סונטאג, זוגתה, בעת המחלה, והיא מצלמת את הוריה הקשישים בחדר השינה שלהם. היא צילמה את אביה גוסס, ואת אביה במותו, ואת הקבר הריק שלו, ואת כל המשפחה המורחבת שלה. אנני ליבוביץ יודעת לצלם את החיים וגם את המתים. כמה צלמים מסוגלים לעשות את זה?".

מתוך האנציקלופדיה: אנני ליבוביץ (ילידת 1949), שמה המקורי אנה-לו ליבוביץ. צלמת אמריקאית, אחת הצלמות הפעילות המוערכות ביותר בעולם; התפרסמה בעיקר הודות לתצלומי ידוענים וגיבורי-תרבות אמריקאים, אך עבודותיה כוללות גם תיעוד צילומי של אזורי מלחמה ברחבי העולם.

לערך המלא - לחצו כאן. 

דבורית שרגל, עיתונאית לשעבר, כותבת היום את בלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, וגם בלוג אישי, לחיות את חייה, ומנסה את כוחה בכתיבת תסריטים.