ההערכה העצמית שלי רוצה שנרקוד לנצח

אני מטפחת אותו, אופי לא מושלם. מתגאה בחוסר הסבלנות, בתחרותיות, בשטותניקיות, בתמימות שמזמן חלף זמנה. נזכרת איך בגיל חמש ניסיתי לקפל איזו שמיכה רחבה מדי, מנסה להסתדר עם דברים שגדולים עליי. זה לא הלך. קיפלתי, פירקתי, בילגנתי, התייאשתי, יצא לי ריבוע מבולגן ושכבה עליונה מתוחה. "הנה, העיקר שמבחוץ זה יפה", שכנעתי את עצמי ואת אחותי.

בחלוף השנים נשארתי משוכנעת. מוכנה לחיות עם כל המגרעות, עם האדישות, השיגעון והנטייה להתמכרות, ובלבד שייעטפו עצמן בעטיפה של נניח - גוף מושלם. בינתיים, עוסקת בחליפין, בוחנת את חוסר הביטחון שלי, שומעת אותו אומר: יש לה 80 אחוז אופי 20 אחוז יופי. לכי תסבירי שהיופי האמיתי בא מבפנים אל החוץ, שאת הכי יפה כשאת שלמה, ושאין לזה שום קשר ללהיות מושלמת באמת.

מצאתי עצמי אוספת ציונים ואישורים

אני, לעומת זאת, מצאתי עצמי אוספת ציונים ואישורים, כדי להשקיט את המקום הזה שצועק, מציק ומנדנד - יותר. שיהיה מושלם יותר. שיהיה יותר. הכל יותר. שאהיה יפה יותר, טובה יותר, חכמה מספיק. ואיך שאני רצה אליו כדי לקבל אישור, לדעת שהוא גאה בי לפחות כמו שאני גאה בעצמי, ומקווה לשמוע שיותר. הכל יותר. אבל הוא לא מתפתה לשחק במשחק ה-אוהבת לא אוהבת שלי. כמו משאיר אותי לעיסוק שאני הכי טובה בו - הצלקה עצמית, אין ספק. אז אני משחקת לבדי, כדורגל עם הערכה עצמית מעורערת, אחת שקמה ונופלת בגין מילה מהבוס או בזכות מחמאה אחרת. "אמרו לי שאני יפה", אני ממהרת לספר לו, באצבעות חסרות שליטה מסמסת לסלולרי, כמו חתולה שליקקה את השמנת הכי שמנה, נוגעת בפרי אסור של שחצנות מתוקה. והוא, בטח יושב שם בעברו השני של הקו וחושב, 'נו אז? כבר ידעתי את זה. שחצנית, עאלק'.

בחורה עם יציבות רגשית של רפסודה בים גועש

דונ'ט עאלק מי! אני קופצת. גם אני ידעתי פעם, לפעמים אפילו יודעת יותר, אבל תמיד יישאר בי סדק. בחורה מתפרקת עם יציבות רגשית של רפסודה בים גועש, כמו אלכוהוליסט בגמילה שנוגע לא נוגע בטיפת הוויסקי האחרונה, מתנדנד ונופל, אני שיכורה ואני מהופנטת. גם אני מכורה לאישורים.

בהמשך תהיתי אם אני מעניינת מספיק, אם הכתף החשופה שלי היא לא רק מקום להתרפק עליו גוף אל גוף, שואלת את עצמי - למה הוא רוצה דווקא אותי? (אמרתי כבר שלא חכמה? התכוונתי לטיפשה עם זיכרון קצר - 'הרי לפני רגע שאלת, למה ההוא שזרק לא רצה אותך? דווקא אותך?!').

רוצה לכלוא אותה בגופי לעד

בדרך כלל אני מצליחה לסבך כל דבר, אבל פה ההגיון שלי פשוט כל כך: את לא יכולה לחשוב שאת יפה בלי לחטוא בשחצנות, ושחצנות זה מכוער. כך או כך, זה לא יצליח.

אפילו בתור מישהי שאוהבת לרקוד, הטנגו הזה הוא קצת יותר מדי בשבילי, צעד קדימה, שניים אחורה, ההערכה העצמית שלי רוצה שנרקוד לנצח. ואני רוצה לומר לה - תנוחי. לי היא לא נותנת מנוח, כאילו באה להכשיל כל צעד. חשבתי שהייתי צריכה אותה רק כשהייתי סינגלית שצריכה להבין למה דווקא אני, כשיש כאן עוד הרבה אחרות כמוני לא כמוני: רזות יותר, יפות יותר, שנונות יותר, או סתם טובות לב. אחר כך הבנתי שאני מוכרחה אותה, בכל פעם שבחור בוחר להמשיך לחפש סחורה מובחרת יותר - שופעת יותר, מעניינת יותר, מבריקה יותר, הרבה יותר טובה בסקס? כנראה.

ועכשיו, כמה שבועות בתוך קשר, נדמה שהמחשבות כולן מתנקזות למסקנה אחת: לא מספיק שמישהו אחר יאהב אותך, את צריכה לאהוב את עצמך בעיקר. רק אז תוכלי להישיר מבט לעולם, או לפחות אל תוך הירוק שבעיניו, ולומר: "כן, אותי. דווקא אותי, כמו שדווקא אותך, לא צריך סיבה לאהבה!".