שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ההערכה העצמית שלי רוצה שנרקוד לנצח

    אמרו שעד שלא אדע לאהוב את עצמי לא אמצא אהבה. אז עבדתי על זה. זה אפילו עבד. האהבה הגיעה, אבל העצמית התערערה. זו שוב ההערכה העצמית שמשחקת בי, משחקת איתי מחבואים, כאילו צצה רק כשמישהו פוגע, שורט ובועט

    לרדיו-הד יש שיר, על בחור כזה מוזר - הוא רוצה גוף מושלם, להכיל בו נפש מושלמת. גם וגם.

     

    גם אני, בעצם. לפעמים מעגלת פינות, אולי אסתדר עם אישיות בעייתית, מתמכרת, מלאת פגמים, קצת יותר מדי אגואיסטית, טיפה מדי מפונקת, לא כל כך אמיצה, לא הכי שלמה, מתלבטת כרונית, מפחדת לחיות על הקצה, אולי מחשש שעוד עלולה לקפוץ ממנו בעצם? לא מוכרחה להיות הכי טובה, הכי חכמה, הכי מאוזנת. לא בהכרח בחורה מתחשבת, גם לא בעצמי. בעיקר לא בעצמי, בעצם.

     

    אני מטפחת אותו, אופי לא מושלם. מתגאה בחוסר הסבלנות, בתחרותיות, בשטותניקיות, בתמימות שמזמן חלף זמנה. נזכרת איך בגיל חמש ניסיתי לקפל איזו שמיכה רחבה מדי, מנסה להסתדר עם דברים שגדולים עליי. זה לא הלך. קיפלתי, פירקתי, בילגנתי, התייאשתי, יצא לי ריבוע מבולגן ושכבה עליונה מתוחה. "הנה, העיקר שמבחוץ זה יפה", שכנעתי את עצמי ואת אחותי.

     

    בחלוף השנים נשארתי משוכנעת. מוכנה לחיות עם כל המגרעות, עם האדישות, השיגעון והנטייה להתמכרות, ובלבד שייעטפו עצמן בעטיפה של נניח - גוף מושלם. בינתיים, עוסקת בחליפין, בוחנת את חוסר הביטחון שלי, שומעת אותו אומר: יש לה 80 אחוז אופי 20 אחוז יופי. לכי תסבירי שהיופי האמיתי בא מבפנים אל החוץ, שאת הכי יפה כשאת שלמה, ושאין לזה שום קשר ללהיות מושלמת באמת.

     

    היפה אמרה שהיא לא מרגישה יפה. "את יפה", אמרתי לה. זה לא משנה שאני אומרת. זה אף פעם לא ישנה. גם אני רוצה להרגיש שאני יפה בעצמי, ולא לדפוק על דלתות של אחרים, כמו מחפשת מחמאה בשקל תשעים עם אפשרות להגדיל. ואחרים אוהבים להגיד דברים. אמרו למשל, שעד שלא אדע לאהוב את עצמי לא אמצא אהבה. אז עבדתי על זה. זה אפילו עבד, האהבה הגיעה, אבל העצמית התחילה להתערער... בורחת לי מהדלת האחורית, כאילו מבלי משים, חומקת, מצאה לה פרצה, הזדמנות, שרק אתן לה ללכת.

     

    מצאתי עצמי אוספת ציונים ואישורים

    אני, לעומת זאת, מצאתי עצמי אוספת ציונים ואישורים, כדי להשקיט את המקום הזה שצועק, מציק ומנדנד - יותר. שיהיה מושלם יותר. שיהיה יותר. הכל יותר. שאהיה יפה יותר, טובה יותר, חכמה מספיק. ואיך שאני רצה אליו כדי לקבל אישור, לדעת שהוא גאה בי לפחות כמו שאני גאה בעצמי, ומקווה לשמוע שיותר. הכל יותר. אבל הוא לא מתפתה לשחק במשחק ה-אוהבת לא אוהבת שלי. כמו משאיר אותי לעיסוק שאני הכי טובה בו - הצלקה עצמית, אין ספק. אז אני משחקת לבדי, כדורגל עם הערכה עצמית מעורערת, אחת שקמה ונופלת בגין מילה מהבוס או בזכות מחמאה אחרת. "אמרו לי שאני יפה", אני ממהרת לספר לו, באצבעות חסרות שליטה מסמסת לסלולרי, כמו חתולה שליקקה את השמנת הכי שמנה, נוגעת בפרי אסור של שחצנות מתוקה. והוא, בטח יושב שם בעברו השני של הקו וחושב, 'נו אז? כבר ידעתי את זה. שחצנית, עאלק'.

     

    בחורה עם יציבות רגשית של רפסודה בים גועש

    דונ'ט עאלק מי! אני קופצת. גם אני ידעתי פעם, לפעמים אפילו יודעת יותר, אבל תמיד יישאר בי סדק. בחורה מתפרקת עם יציבות רגשית של רפסודה בים גועש, כמו אלכוהוליסט בגמילה שנוגע לא נוגע בטיפת הוויסקי האחרונה, מתנדנד ונופל, אני שיכורה ואני מהופנטת. גם אני מכורה לאישורים.

     

    בהתחלה חששתי מהביצועים מתחת לסדינים, להיות טובה במיטה, אמרו לי שזה מה שמחבר בחור לבחורה, ואני הקשבתי, מאמינה במה שאין בו דבר אמיתי (לא מספיק חכמה, כבר אמרתי?).

     

    בהמשך תהיתי אם אני מעניינת מספיק, אם הכתף החשופה שלי היא לא רק מקום להתרפק עליו גוף אל גוף, שואלת את עצמי - למה הוא רוצה דווקא אותי? (אמרתי כבר שלא חכמה? התכוונתי לטיפשה עם זיכרון קצר - 'הרי לפני רגע שאלת, למה ההוא שזרק לא רצה אותך? דווקא אותך?!').

     

    רוצה לכלוא אותה בגופי לעד

    זו שוב ההערכה העצמית שמשחקת בי, משחקת איתי מחבואים, כאילו צצה רק כשמישהו פוגע, שורט ובועט. מגיעה כשמתחשק. כמו לועגת, לא משנה כמה תרוצי, לא תתפסי ולא תתפסי. היא חמקמקה יותר, זריזה יותר, חצופה ממני. צוחקת, "עזבי מחבואים, בואי נשחק תופסת". זה לא יילך. אני לומדת לרוץ מהר, תופסת ואז מרפה. רוצה לכלוא אותה בגופי לעד, כדי שאוכל לשחרר את עצמי. לפחות מודה לה על התבונה, שלא לומר מידת הרחמים, להופיע בזמן שאני צריכה להתרומם אחרי פרידה, כאילו שרק ברגעים כאלה אני מרשה לומר לעצמי - "כמה את 'שווה' בעצם", לפחות שווה אהבה. ככה זה כשביטחון עצמי מתבלבל לי עם שחצנות. כאילו אהבה עצמית זה משהו אסור, או מותר למעטות בלבד, כאלה שנולדו כדי ששאר העולם יעריץ אותן, ואולי כאלה שהעולם נוצר למטרת הערצתן בלבד.

     

    בדרך כלל אני מצליחה לסבך כל דבר, אבל פה ההגיון שלי פשוט כל כך: את לא יכולה לחשוב שאת יפה בלי לחטוא בשחצנות, ושחצנות זה מכוער. כך או כך, זה לא יצליח.

     

    אפילו בתור מישהי שאוהבת לרקוד, הטנגו הזה הוא קצת יותר מדי בשבילי, צעד קדימה, שניים אחורה, ההערכה העצמית שלי רוצה שנרקוד לנצח. ואני רוצה לומר לה - תנוחי. לי היא לא נותנת מנוח, כאילו באה להכשיל כל צעד. חשבתי שהייתי צריכה אותה רק כשהייתי סינגלית שצריכה להבין למה דווקא אני, כשיש כאן עוד הרבה אחרות כמוני לא כמוני: רזות יותר, יפות יותר, שנונות יותר, או סתם טובות לב. אחר כך הבנתי שאני מוכרחה אותה, בכל פעם שבחור בוחר להמשיך לחפש סחורה מובחרת יותר - שופעת יותר, מעניינת יותר, מבריקה יותר, הרבה יותר טובה בסקס? כנראה.

     

    ועכשיו, כמה שבועות בתוך קשר, נדמה שהמחשבות כולן מתנקזות למסקנה אחת: לא מספיק שמישהו אחר יאהב אותך, את צריכה לאהוב את עצמך בעיקר. רק אז תוכלי להישיר מבט לעולם, או לפחות אל תוך הירוק שבעיניו, ולומר: "כן, אותי. דווקא אותי, כמו שדווקא אותך, לא צריך סיבה לאהבה!".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    לכי תסבירי שהיופי האמיתי בא מבפנים אל החוץ
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים