איך הפכתי לתיירת בתל אביב

עם פרוץ המילניום גם בחיי חל מהפך – החלטתי לעבור מחיפה לתל אביב. רציתי התחלה חדשה, והיגרתי (מרצון) לעיר זרה. שכרתי דירה ברחוב ירוק בגבול הלב, מבלי שיהיה לי מושג על סביבת המגורים המועדפת עלי. במשך כשנה הייתי על הקו ת"א-חיפה, בודקת אם אוהב את העיר הגדולה.

גיליתי כי המרחק בין חיפה (עיר האם הפרובינציאלית שלי), לבין תל אביב (עיר ללא הפסקה, וכמו שתל אביבים מכנים אותה - "24/7"), אינו רק מאה קילומטר. זהו מרחק שמתבטא בשפה ובסלנג של קיצורי מילים (אחותי, את בסבבי? חכי לי בפינת אבן (גבירול). בלבוש (טיול פיג'מה בשדרה עם קופי טו גו וכלב שאוספים את הקקי שלו). בקצב (אפשר לקבל סחרחורת כשפותחים את העיתון ומתקשים לבחור בין אירוע לפסטיבל). בסגנון חיים (העיר ותושביה מתעוררים מאוחר, קונים במכולת השכונתית, קוראים עיתונים ונפגשים בבית הקפה השכונתי). גיליתי שגם בחצות אני יכולה לערוך קניות (בתנאי שתהיה לי חניה כשאחזור), כי פיצוציות וסופרים פתוחים 24/7, ולעולם לא יחסרו לי שתי ביצים. למדתי את הקודים המקומיים.

החיים במתכונת 24/7 (צילומים: אלישבע זלצר)

התל אביב הזאת עשתה לי את זה. כבשה אותי בסערה (המתמדת) שלה, ואני התמסרתי לה בכל החושים. אוזניי הופתעו מהתזזית, מרעש בלתי פוסק ומשפע גירויים שסיפקה לי ברגע שיצאתי החוצה. ויצאתי, מה-זה יצאתי! גרתי ברחובות. העיניים שלי תרגלו מבטים לכל הכיוונים כמו זיקית, שלא יפסידו כלום. זוויות פי היו במצב של חיוך קבוע (ועדיין). אפי היה דרוך לכל ריח ניחוח שעלה מסביחיייה, פלאפליה או חומוסייה. אז היו מיצי הקיבה מתעוררים והייתי שוקלת לטעום משהו, בייחוד אם השתרך תור. החיך שלי היה מרוצה תמידית, קולט טעמים חדשים ללא הפסקה. אכלתי אותה ושתיתי אותה בצימאון (המטבח נותר מצוחצח). בקיצור התאהבתי. נגעתי בה והיא נגעה בי, מקסימה ומסקרנת, אחת שיש לה מה להציע.

בשנה ההיא (ובבאות אחריה), בלעתי את הרחובות ברעבתנות של תיירת. כי מה עושה תייר בעיר זרה? משוטט כדי להכיר אותה. רואה את אותם הדברים אבל במבט בתולי, ראשוני, ופתוח לקלוט רשמים. וזה מה שעשיתי. הכול היה חדש וכל דבר הלהיב אותי. הסתובבתי עם מחברת ומצלמה, אוספת כרטיסי ביקור של מקומות מיוחדים ומתייקת אותם לפי נושאים.

כל סנטימטר חשוב 

דרוש: בית קפה שכונתי

בתחילה לא הרחקתי. ליד הבית היה הכול - שדרות רוטשילד (לאחר השיפוץ הגדול ב-2001), היו ציר הליכה מרהיב. עקבתי אחרי בניינים ישנים שחזיתותיהם התכסו לשנה (או יותר) ואז היו מתגלים שוב במלוא יופיים. ברחוב אחד העם וסביבתו הצצתי לכניסות של בנייני לב העיר שנבנו מכל הלב – עוטרו וקושטו באריחי קרמיקה וברצפות בדוגמאות גיאומטריות. בספסל בכיכר המלך אלברט התבוננתי בבית הפגודה. הצטלמתי עם אריה בסמטה אלמונית והתפעלתי מהנופרים בבריכה בגן מאיר. אמרתי שלום לביאליק (המשורר) ולראובן (הצייר). האכלתי יונים בכיכר רבין.

בבקרים חיפשתי בית קפה שידבר ללבי. הייתי תופסת כיוון, וכשמקום משך את עיני, הייתי מציצה פנימה, מתבוננת בסצנת הבוקר התל אביבית של קפה ועיתונים, ומחליטה אם אני רוצה להיכנס. ממש כמו שהייתי עושה בתקופה בה גרתי בפריז. אחרי הרבה כוסות קפה שלגמתי, מצאתי את בית הקפה שלי. זה היה אולי הרגע בו הרגשתי קצת יותר תל אביבית. הייתי מגיעה מדי בוקר ומזמינה הפוך חזק. ועל הבר, מנקודת תצפית לרחוב, הייתי שואלת את עצמי מה חושבים כל החוץ - תל אביבים שחולפים במכוניותיהם ואומרים לעצמם: "איך יכול להיות שגם בבוקר כל בתי הקפה מלאים? מה, לא עובדים פה?"

עובדים בבית הקפה 

תיצפתתי על העיר מגבוה - ממרומי עזריאלי, מהמגדל בגלריה במוזיאון א"י, מהגבעה הלבנה, וגם מסירה שטה לאורך החוף מיפו לתל אביב. גיליתי שהעיר גדולה אך המרחקים משכונה לשכונה ברגל – קצרים.

הייתי יוצאת ל"שעה קלה", אך מתפתה (בקלות) והולכת בעקבות עיני ורגלי (הרבה סוליות נעליים שחקתי), ובעיקר אחרי החוש השישי שלי, כדי למצוא את עצמי באווירה שונה בשכונה אחרת - מול בתי ארמונות (בלבונטין) או מול ערימות של פיצוחים ותבלינים ריחניים (בלווינסקי) מול סיטונאים וחלפנים (בפיג'וטו), או בסימטאות נווה צדק ותוך רגע – בטיילת עם הפנים לים וליפו. יפו משכה אותי, כי היא החוצלארץ של תל אביב (אבל לא צריך דרכון). בה גיליתי את החוף האהוב עלי, חוף עלייה, בו דוהרים סוסי פרא.

וכך חברו להם סקרנותי, אהבת השוטטות-ללא-מטרה, ואהבתי למראות הרחוב ולאנשים שבו. הרחוב שימח אותי וגמל לי ברוחב לב. ברחובות שכחתי מעצמי, מרוכזת בהפתעות קטנות. עיני לא שבעו מלקלוט שלטים מצחיקים וציורי רחוב ("זה חושחש, לא לקטוף"), מלהביט באופנת רחוב תל אביבית נונשלנטית, מלהקשיב למוזיקת רחוב של ילדים קטנים שמשחקים ביידיש בהפסקה בביה"ס באחד העם, דקה משינקין.

לא חסרים שלטים מצחיקים וציורי רחוב

פיסות היסטוריה דחוסות כאן בכל פינה. מאחורי בניינים ציוריים ושמות של רחובות, מסתתרים בוני העיר ואנשי חלומות. זמנהוף (ממציא שפת האספרנטו), בן יהודה (מחייה השפה העברית), אבן גבירול (ששינה את חזותו ללא הכר), ארלוזורוב ודיזנגוף (ראש העיר הראשון) חיים ונושמים (פיח) ברחובות, בבית הקולנוע, בגן ובמעונות העובדים במאנה, שנקראו על שמם. לפעמים הצטרפתי לסיורים, ושמעתי סיפורים על הדיירים שחלמו על ציונות ואידיאלים ובנו להם בתי חלומות בחולות. לפעמים עליתי על קו ארבע או 18 (וירדתי בספונטניות). טיילתי על קו החוף, עשיתי מנוי לגורדון (על אף המים הקרים), בקיצור, הייתי תיירת טובה.

עדיין "חדשה בעיר"

היום אני כבר מכירה את הקצב והקודים של העיר. את ההתנהלות השונה בבוקר ובערב, בימי חול או בסופי שבוע. אני מכירה כבר את קיצורי הדרך בפארק הירקון. כבר יש לי חוף מועדף ומסעדות ובתי קפה שאני אוהבת להיות בהם. אבל אני עדיין סקרנית לראות מה מתחדש (תופעה תל אביבית ידועה, "כבר היית בהוטל מונטיפיורי"? או "פתחו מקום חדש בגן מאיר, ניפגש שם"?), ועדיין אני מוצאת את עצמי אומרת "אני חדשה בעיר".

במו עיני ראיתי איך העיר תל אביב משתפצת ומתגנדרת לקראת יומולדת המאה שלה (ברגע זה אני קולטת את הסימבוליות בשמה - תל של אביב, מקום גבוה והתחדשות בו).

תחשבו כמה קל לצאת מן הבית לטיול רגלי קטן או לנסוע (בקו ארבע או תשע) לשכונה אחרת, ולהרגיש לשעה קלה כמו תייר בעיר שלי - לקנות זר חמניות בשוק הכרמל, לצעוד לשבזי או לנחלת (בנימין) כדי לחפש מתנת יומולדת מקורית, לטייל עם הכלב ביער בחלקו המזרחי של פארק הירקון (במקום בשביל לאורך בני-דן). לנסוע לקנות עוגת פרג משובחת אצל ווייס בקינג ג'ורג'. לקבל את השבת בכרם (התימנים) על מרק רגל, ולהמשיך לאיזה בירה בלב שוק הרוכלים ולהצטרף למסיבת רחוב. בכל רגע להחליט מה בא לי מתוך כל השפע – ולעשות אותו.

טעם העיר

כדי להרגיש עוד יותר תיירת, הגעתי גם לרמת אביב (לשדה נרקיסים פורח), לגבעתיים (לסביח של עובד), לבני ברק (לאכול חמין בחמישי בערב), לגבעתיים (לצפות בכוכבים), לראש העין (לשוק), ולבת-ים (לטיילת). ולפעמים – כשאני רוצה להתמלא בשקט ובאנרגית טבע, אני יוצאת מהעיר לחצי יום (למרוח בוץ בים המלח), וגם לחמשוש - לצימר האהוב עלי בלב חורש גלילי.

מדי שבוע אזמין אתכם להצטרף אלי לסיבוב בעיר. יחד נצא להכיר מקומות מיוחדים שמוציאים מהשגרה ומעניקים חוויה קטנה או גדולה בסופשבוע או בסתם יום של חול, ונכיר את האנשים שעומדים מאחוריהם. כל שצריך הוא מעט מרץ, תקציב לא מוגזם, והרבה רצון לעשות משהו קצת שונה עם הזמן הפנוי עם חברים, עם בן הזוג והילדים, או רק עם הכלב. כיף להיות תייר בתל אביב.

• אלישבע זלצר היא עיתונאית רחוב. תגובות, הצעות ורעיונות יתקבלו בשמחה במייל