שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: רוני יאיר

    מדור חדש: רגעי קסם בתיאטרון הילדים

    אפשר ללכת להצגה רק כדי לשרוף זמן עם הילדים ולמצוא את עצמכם לכודים בין המוני מכרסמי חטיפים, מול שחקן צווחני - או לגלות יחד עם הילדים עולם פנטסטי ומרגש שנברא במיוחד עבורכם. במדור חדש תעזור לכם הפסיכולוגית והמחזאית שירלי יובל-יאיר לבחור רק הצגות ילדים טובות

    אין לי הרבה זכרונות מילדוּתי. באופן תמוה נמחקו המדפים הנגישים שלי. רבבות רגעים של שמחה, התרגשות, פליאה, כאב, געגוע, תקוה – הכל מעורבב למן עיסה אפורה.

     

    ובכל זאת, את ים הזכרונות המטושטש הזה צולחת צוללת זכרון אחת חדה וברורה - תמונה מההצגה הראשונה שראיתי בחיי – "אני פשוש" – שירי ע. הלל. הייתי בת שלוש, יושבת על ברכי חברה של אמי.

     

    על הבמה קבוצת שחקנים בבגדי פסים, רוקדים ושרים, מטפסים על סולמות, מתגלצ'ים במגלצ'ת ענק אמיתית (שאז נראתה לי כמו פלא עולם שמיני על הבמה והיום אני יודעת שהייתה עשויה מקונסטרוקציית עץ רעועה).

     

    אבל באותם ימים, ומגובה מטר ועשרים, יושבת על כיסא ומטלטלת רגליים שלא מגיעות לרצפה, מציצה בין חרכי ראשים של מבוגרים שמסתירים לי - ראיתי מולי על הבמה את גן העדן בהגדלה, וכל זה בטווח נגיעה, ממש לידי.

     

    אני זוכרת גם את התדהמה שאחזה בי כשפגשתי ברחוב בתום ההצגה, את אחת מאותן גיבורות גן עדן קסומות – עומדת ומחכה לאוטובוס. (את אותו מבט פליאה ראיתי משתחזר על פניה של בתי בת השנתיים וחצי כאשר פגשנו בתור לשירותים ביורודיסני את מיני מאוס בכבודה ובעצמה, עומדת כאחד האדם ומתאפקת שלא יברח לה).

     

    סוד הקסם

    זהו כוחו האמיתי של התיאטרון, זה סוד הקסם – ה"כאן ועכשיו". העולם הדמיוני הזה שנברא מול עיניך הוא בו זמנית כל כך אמיתי, מוחשי, מגולם על ידי דמויות בשר ודם.

     

    בניגוד לאמנויות אחרות שיש להן קיום והמשכיות מעבר לזמן – הצגה היא פלא שמתרחש רק בהווה, במפגש שבין שחקן וצופה. המפגש הזה מבוסס על איזשהו חוזה לא כתוב בין שני הצדדים: הצופה מסכים להשהות למשך שעה את המציאות מחוץ לאולם, לצלול לתוך הסיפור שמתרחש מולו ולהאמין שהאישה הזו שמסתובבת על הבמה עם כתר היא מלכת אנגליה (למרות שזו אותה אישה שמוכרת לו גם מהפרסומת לבנק הפועלים...)

     

    מבוגרים אוספים מיד חזרה את בוחן המציאות, יחד עם המעילים שלהם – בצאתם מהאולם. אצל ילדים – זה אחרת. במיוחד כשהם רכים בשנים.

     

    לילדים לא קשה לעשות את הסויץ ולהשאיר בחוץ את המחשבות הטורדניות על משכורת, מטלות, כאבי לב. הם נכנסים פנימה ברגע, ולא ממהרים לצאת. מבחינתם, פעמים רבות לדמויות ממשיך להיות קיום מחוץ להצגה, וגם העולם הבדיוני שנפרש לפניהם ממשיך להתקיים ביקום מקביל לחייהם.

     

    ילדים - קהל נפלא ותובעני

    ילדים מאמינים בכל מאודם למה שנפרש מולם על הבמה, לכן הם יושבים על קצה הכיסא במתח וכוססים ציפורניים, או פוערים פיות ושומטים לסת בתדהמה, או בוכים בבהלה, או צוחקים צחוק פרוע, או צועקים לעבר הבמה הוראות הפעלה ("תסתכל, הוא מאחוריך, לך לשם!").

     

    קהל של ילדים בתיאטרון הוא קהל נפלא – מעורב לחלוטין במתרחש, מוכן לעבור טלטלות רגשיות וזה גם קהל תובעני – תנסה לשעמם אותו לרגע – והופ, איבדת אותו.

     

    הצגות הן חלק משמעותי ומרכזי בילדות. ילדים הם למעשה אמני תיאטרון קטנים ופעמים רבות ביום, כשהם נעים במרחב של משחקי הדמיון, הם מחליפים דמויות, ומתענגים מהיכולת הזו להיות לרגע אחד מישהו אחר.

     

    יתכן ששם, בגיל שלוש, מול שחקני "אני פשוש", ניצתה אותה אהבה שלימים תבשיל ותכוון אותי לעסוק בתיאטרון כמחזאית ובמאית. גם היום, כמבוגרת, אני יושבת עם שלושת ילדי הקטנים, בהצגות איכותיות ועל פני אותה ארשת כשלהם של פליאה מהולה בעונג, של צלילה מוחלטת למרחב קיומי אחר, בדיוני, אבל כל כך ממשי.

     

    אמא, את מפסידה

    אני מקווה, בטור החדש שלנו ב-ynet, להדביק אתכם ההורים ובאמצעותכם – את הילדים שלכם – באהבה לתיאטרון. אנסה להביא לכאן את החוויה האישית שלי ושל ילדים שאיתי מהצגות שונות ולקשר אותה לנושאים מרכזיים בעולמם של ילדים, להתמודדויות רגשיות שלהם, לחוויות שהם עוברים. כשזה יתאים, אתפוס "טרמפ" על ההצגה ואחבר אותה לנושאים מתחום הפסיכולוגיה בו אני עוסקת. יש הצגות שהערך המוסף שלהן בתחום הזה הוא כל כך גדול שפשוט חבל לפספס.

     

    אבל קודם, כמה מילים על למה בכלל "הצגות ילדים". השבוע עמדתי בתור לקופה, כדי לרכוש כרטיסים להצגה לילדים ולנו. זו הצגה שכבר ראיתי בעבר וביודעי כמה היא נפלאה, ארזתי את כל הגילאים כולל אבא. האמא שעמדה לפני בתור ערכה בירור עם הקופאית: "יש משהו מפחיד בהצגה?", כשנענתה בשלילה, המשיכה: "שני ילדים בני 5 ו-8 יכולים להיכנס לבד? הקופאית אמרה שנראה לה שכן. או אז התחייכה האמא בגיל והכריזה: "נהדר, אז אנחנו נחכה להם בבית-קפה".

     

    לא יכולתי לעצור את האכזבה שלי בשבילה ובפרץ של טרחנות התערבתי: "לא כדאי לך, את מפסידה, זו הצגה נפלאה, גם למבוגרים, באמת". האישה סובבה אלי מבט פליאה מהול בבוז, השיבה לי בציניות "לא נורא". ומיהרה בקריאות שמחה אל בעלה: "נחכה להם בארומה", כאילו קיבלה הרגע אישור לצאת הביתה לחמשוש מהבסיס.

     

    כמו ספר משובח

    נזפתי בעצמי קצת על ההתערבות. פשוט הרגשתי שהיא מפסידה ממתק אמיתי, אבל האמת היא שאני לא מאשימה אותה. קודם כל, אנחנו ההורים, יצורים עייפים קצת ושבעי הפעלות משמימות עם הילדים. וקפה שקט עם בן הזוג, גם בתוך "שעת הילדים", הוא מצרך נדיר.

     

    ובכל זאת, אני מתעקשת לחשוב שהיא הפסידה, כי הצגה משובחת שמרתקת גם את הילדים וגם את הוריהם, יכולה לספק למשפחה כמה וכמה הנאות בכרטיס אחד – קודם כל זמן של בילוי מענג ומשותף. שנית, "אוצר" של זכרונות, דמויות חדשות, נושאים חדשים שנכנסו לחיינו ויכולים לעלות אחר כך על שולחן האוכל כשאנחנו נזכרים בהם.

     

    הצגה טובה, כמו ספר משובח, יכולה להעסיק אותנו ואת מחשבותינו עוד זמן רב אחרי צאתנו מהאולם. היא עשויה להעמיק את השיחה בינינו, לאפשר לנו לשתף אחד את השני ברגשות שעלו בנו כש"הצצנו" לסיפור של מישהו אחר ועוד ועוד.

     

    האמת היא שאני לא מאשימה את ה"אמא המשתמטת" בגלל עובדה מצערת אחרת: תחת הכותרת "הצגת ילדים" מתגודדות בכפיפה אחת חלטורה של שחקן חובב בתחפושת ליצן, על במה מאולתרת בקניון, לצד הצגת תיאטרון איכותית, שלעשייתה חברו טובי היוצרים והשחקנים בתיאטרון הישראלי.

     

    כולנו מצאנו את עצמנו לא פעם לכודים בחושך, על כיסא, כשסביבנו גדודי ילדים מכרסמי חטיפים ועל במה מאולתרת ממול מצווחת נסיכה מצועצעת, כשברקע פלייבק צעקני. כולנו ישבנו שם מתגעגעים בכל מאודנו הביתה או לבית הקפה וסופרים את הדקות.

     

    כמו למבוגרים - רק יותר טוב

    אבל הצגת ילדים טובה אינה עוד דרך להרוג זמן. הצגה טובה לילדים היא כזו שמדברת אל כולם – אל הילדים ואל ההורים שלהם, שבתוכם יושב תמיד הילד שהיו. הצגה טובה לילדים פועלת על הצופה בכל המישורים – יש בה סיפור טוב, יש בה אמצעי תיאטרון מגוונים, שמפעילים את כל החושים של הצופה, מזיזים בו משהו מבחינה רגשית, מאפשרים לו ללמוד משהו חדש על העולם ועל התנהגות אנושית, מעוררים בו מחשבות חדשות.

     

    בשנים האחרונות חלה התפתחות נפלאה בתחום הזה בארץ. יש כאן תיאטראות רפרטוארים לילדים, שמעלים הצגות שלא נופלות ברמתן ובאיכותן מהצגות התיאטרון המשובחות של התיאטראות המובילים למבוגרים (הקמפיין הפרסומי של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער היה בתקופה מסוימת: "כמו למבוגרים – רק יותר טוב").

     

    אבל איך יכול ההורה הנבוך, זה שכבר נכווה באינספור חלטורות, לדעת שהצגה מסוימת אכן מבטיחה לילדיו וגם לו חוויה טובה, איכותית, מרגשת? הרי השפע אדיר. כאן תוכלו למצוא כמה עצות חשובות ובטורים הבאים אנסה להפגיש אתכם ישירות עם הצגות איכותיות במיוחד.

      

    ואחרי שתתגברו על העניין הטכני ותבחרו עבור ילדיכם הצגה "מבית טוב" – תמיד תישאר החידה – האם יאהבו, יתרגשו, יצאו עם רעיון חדש, יצחקו? כך או כך, מובטח שיהיה לכם מה לשאול אותם במכונית, בדרך הביתה.

     

    • שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחה סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים. ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה")


     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירלי יובל-יאיר
    צילום: רוני יאיר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים