שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עבודת הגבולות בגרמניה הנאצית - המאמר המלא

    "כדי להפסיק את עינוי בעלי החיים... אשלח למחנות ריכוז את אלה שעדיין חושבים שהם יכולים להתייחס לחיות כאל רכוש דומם" (הרמן גרינג, רדיו ציבורי, 1933)

     

     

    יחסם האכזרי של הנאצים לבני אדם תועד ונותח רבות, אך הרבה פחות מכך ידוע על האמצעים הרבים שנקטו הנאצים כדי להבטיח טיפול הומני והגנה על בעלי חיים. גרמניה הנאצית מהווה מקרה יוצא דופן של יחס לא עקבי כלפי המינים.

     

    כיצד יכלו הנאצים לדאוג כל כך מאכזריות כלפי בעלי חיים בשעה שהתייחסו לבני אדם בצורה כה לא הומנית? למרות שקל לפטור את השאלה הזאת בטענה שמדובר בצביעות, הרי שבכך נתעלם מתהליכים סוציו-היסטוריים שביסוד החשיבה וההתנהגות הנאצית.

     

    עבודת הגבולות - ציור וטשטוש קווי ההפרדה בין אנשים לבעלי חיים, היתה חיונית לפרדוקס הנאצי. מאמר זה מציג את עוצמת ההגנה הנאצית על בעלי חיים, ומראה כי עבודת הגבולות הנאצית התבצעה בשלוש דרכים- על ידי הגבהה מוסרית של בעלי חיים, הזדהות עם בעלי חיים, ואנימליזציה של בני אדם.

     

    ההגנה הנאצית על בעלי חיים

    לקראת סוף המאה ה-19, שחיטה כשרה וניסויים בבעלי חיים היו הדאגות העיקריות של התנועה להגנת בעלי חיים בגרמניה. דאגות אלה קיבלו תוקף חוקי בתקופת הרייך השלישי. ב-1927, הנציג הנאצי ברייכסטאג קרא לנקיטת צעדים נגד אכזריות כלפי בעלי חיים ונגד שחיטה כשרה.

     

    ב-1932, המפלגה הנאצית הציעה להחרים ניסויים בבעלי חיים. ב-21 באפריל 1933, בסמיכות מיידית לעליית הנאצים לשלטון, העביר הפרלמנט שורת חוקים המסדירים שחיטת בעלי חיים. ניסויים בבעלי חיים הוצאו מחוץ לחוק בבווריה ובפרוסיה. בנובמבר 1933 הועברו בפרלמנט חוקים המתירים ניסויים בבעלי חיים בנסיבות מסויימות, בכפוף לתנאים מסויימים ולאישור מפורש של שר הפנים ובהמלצת נציגי רשויות. התנאים הללו נועדו למנוע סבל ולהימנע מניסויים מיותרים. סוסים, כלבים, חתולים וקופי אדם זכו להגנה מיוחדת. אישורים לניסויים ניתנו רק למוסדות ולא ליחידים.

     

    בנוסף לחוקים נגד ניסויים בבעלי חיים ושחיטה כשרה, בין השנים 1933 ל-1943 הוכנו מסמכים בעלי תוקף חוקי המסדירים את היחס לבעלי חיים. אלה כיסו בפרטי פרטים תחום נרחב של נושאים, החל מפרזול סוסים ועד לשימוש הנכון בהמתת חסד. ב-1936 עבר חוק בנוגע לסבלם של לובסטרים וסרטנים, הקובע כי על מסעדות להרוג סרטנים, לובסטרים ודומיהם על ידי הטלתם אחד בכל פעם לתוך סיר מים רותחים.

     

    בשנים 1934-1935 עבר המיקוד של התחיקה הנאצית להגנת בעלי חיים מחיות מחמד וחיות משק לחיות בר. הענישה על עבירות על החוק היתה חסרת תקדים בחומרתה ביחס למקובל במדינות אחרות באותה תקופה. כך למשל, ב-2 ביולי 1934 הועברו חוקים בנושא "צעדים להגנה על המדינה" לפיהם העונש ייקבע לא על סמך הפשע עצמו אלא בהמשך ל"רעיון הגדול" שמאחוריו. כך, יחס לא הולם כלפי בעלי חיים שהובא לדיון בבית משפט היה יכול להוות הוכחה למנטליות אנטיסוציאלית או אף עדות לכך שמדובר בדם יהודי.

     

    ייתכן, כי רצונם להשיג קונפורמיות ושליטה בכל הביא את הנאצים לשאוף לכונן גישה הומנית כלפי בעלי חיים. בהמשך לכך, מטרת החוק להגנה על בעלי חיים היתה "לעורר ולחזק חמלה כאחד מהערכים העליונים של העם הגרמני".

     

    העיסוק בהגנה על בעלי חיים בגרמניה הנאצית נמשך כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה. ב-1936 נוסד האיגוד הגרמני לפסיכולוגיה של בעלי חיים, וב-1938, הגנה על בעלי חיים התקבל כחומר לימוד רשמי בבתי ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות בגרמניה. ב-1943 נחנכה תכנית אקדמית ללימודי פסיכולוגיה של בעלי חיים בבית הספר לרפואה וטרינרית בהאנובר.

     

    הגבהה מוסרית

    המפלגה הנאצית ניסתה לתת תוקף לאידאולוגיה גזענית, ועל ידי כך ליצור זהות גרמנית חדשה. החיפוש אחר דמות הגרמני הלאומי לא החלה ברייך השלישי, ומקורה הרבה קודם, באובססיה ארוכת השנים של גרמניה עם זהותה ועם הגדרתה ביחס לקבוצות אנשים ובעלי חיים אחרים.

     

    טשטוש הגבולות בין בני אדם לבעלי חיים, כמו גם עם הטבע באופן כללי, היתה חיונית להבנייה זאת של זהות לאומית. הדבר בא לידי ביטוי בשירה הרומנטית, במוסיקה ובמחשבה החברתית הגרמנית. רעיונות אלה עיצבו את החשיבה הנאצית ושימשו לה כמקורות אינטלקטואליים, תוך עיוותם לפי הצורך.

     

    הערצה פולחנית של בעלי חיים, התייחסות אליהם כאל יישויות מוסריות ורעיון אחדות הטבע והאדם היו עקרונות מרכזיים בתהליך ההגבהה המוסרית של בעלי החיים.

     

    הערצה פולחנית של בעלי חיים

    אחד מהרעיונות המעצבים באדאולוגיה הנאצית היה דחיית התרבות האינטלקטואלית ואימוץ האינסטינקט החייתי על ידי בני אדם. חזרה לטבע החייתי שבבני אדם, דיאלוג עם הטבע, והעלאת חיי חיה לרמה של הערצה פולחנית נתפסו כאלטרנטיבה למודרניות, טכנולוגיה ואורבניות.

     

    אימוץ ההשקפה הזו, כך חשבו, תוביל לשינויים האידאולוגיים ההכרחיים והרצויים לזהות לאומית חדשה בתרבות הגרמנית. אכן, מנהיגים נאציים רבים קראו לחזרה למנטליות השבטית הפרה-נוצרית של הציידים הברברים, אשר סגדו לטבע והחזיקו בעלי חיים ביראת כבוד. הברברים, לפי חסידי השקפה זו, ובהם הרמן גרינג, היו קרובים הרבה יותר לצבאים, איילים וחזירי בר מאשר לכלכלן או למורה. כפי שהצהיר גרינג: "כן, אנחנו ברברים, ואנו חושבים בעזרת הדם שלנו".

     

    על הגרמני החדש, לפי האידאולוגיה הנאצית, לדחות התנהגות הומניטרית כלפי עמיתיו בני האדם בשל היותה בלתי כנה. במקום לעודד חמלה, היטלר הדגיש את הצורך לאמץ התנהגויות חייתיות מסויימות כמו ציות ואמונה עיוורת של חיות מחמד, ואת העוצמה, חוסר הפחד, אגרסיביות ואף אכזריות של חיות אחרות, אשר שובחו על ידי התנועה. הגרמנים החדשים נקראו להיות קצת חייתיים, ולוותר על חלק מאנושיותם. המודל הגרמני יזדהה עם בעלי חיים ויציג את התוקפנות נטולת הרגש לכאורה, של האינסטינקט החייתי. החמלה השמורה לבני אדם בדרך כלל הופנתה כלפי חיות. זה היה, למעשה, חלק מכוונת החוקים להגנת בעלי חיים.

     

    בעלי חיים כישויות מוסריות

    רעיון נוסף היה שצריך להתייחס לבעלי חיים כישויות מוסריות, אם לא קדושות. לדוגמה, הזואולוג הגרמני, ארנסט הקל (Ernst Haeckel), שתמך ברעיון ה"היגיינה הגזעית" בעזרת המתות חסד, הסיק מתצפיותיו על בעלי חיים ועל הטבע, כי הארגון היעיל ביותר להבטחת הישרדות בקרב בעלי חיים מאופיין ברמות גבוהות של מרכוז והיררכיה, ולכן החברה האנושית צריכה לאמץ צורת ארגון דומה.

     

    בניתוח שלו, הקל הדגיש את "החובה" לדאוג למשפחה ולקבוצה הגדולה כחיוניות להצלחתה של חברה אידאלית. החובה, לטענתו, היא דחף ביולוגי המשותף לכל החיות, משום שהיא חיוניות להישרדות המינים.

     

    הנאצים קראו לפצות על עוולות כלפי בעלי חיים; בני אדם נדרשו להתייחס לטבע כחובה מוסרית. ג'וזף גבלס ציין ביומניו:"אל לו לאדם לחוש עליונות על בעלי חיים. אין לו סיבה לכך. האדם מאמין שהוא היחיד בעל אינטליגנציה, נשמה ויכולת דיבור. האם אין לבעלי חיים יכולות אלה? העובדה שאנחנו, עם חושינו הדלים, איננו יכולים לזהות אותם, לא מוכיחה שאינם קיימים".

     

    חזון העתיד לפי התנועה הנאצית היה עולם בו בעלי חיים לא יפגעו ללא תכלית. צייד הפך סמל לציוויליזציה פרימיטיבית; אכילת בשר הפכה סמל לניוון שבציוויליזציות אחרות; צמחונות הפכה סמל לציוויליזציה חדשה וטהורה, נחלת העתיד של גרמניה. רק בעלי חיים חולים וכאלה הנדרשים למאכל צריכים להיהרג. ואם בעלי חיים צריכים למות עבור אוכל לבני אדם, עליהם לקבל מעמד של "קדושים", שמותם נתפס כ"הקרבה".

     

    אחדות הטבע והאדם

    הרעיון שלישי הקשור בהגבהה מוסרית של בעלי חיים מבוטא בהתלהבות במוסיקה ובחיבורים של המלחין ריכרד וגנר. וגנר, שלהשקפותיו נודעה השפעה רבה על האידאולוגיה הנאצית, הטיף לסינטזה על פני נפרדות, אחדות ושלמות על פני ניתוק, והעדפת אגדות עם על פני אמיתות מדעיות.

     

    החיים, על פי השקפה זו, הם בעלי אחדות וחיבור אורגניים, שאסור להחריבם על ידי ניתוחים תאורטיים או ניתוחים פיזיים. המדע, והיהודים שמאחוריו, צוייר כאינטלקטואליזם הרסני המתייחס לטבע ולבעלי החיים כצורה מכנית, על ידי פירוק השלם לחלקים, ואיבוד הכח הבלתי נראה שהופך את השלם ליותר מסך חלקיו.

     

    וגנר עודד ניפוץ מעבדות והוצאת המדענים הנסיינים בבעלי חיים מתוכן. הנסיין, לפי וגנר, מייצג הן את עינוי החיה, והן את עינוי הפרולטריון על ידי הקפיטליסט. וגנר גם נמנה על רבים שהחזיקו בסטריאוטיפ הפופולרי המזהה נסיין בבעלי חיים כיהודי רשע.

     

    גישות אלה עזרו לעצב את הביקורת של הרייך השלישי על החשיבה המדעית ועל פרקטיקות כגון ניסויים בבעלי חיים. הציווליזציה המערבית סטתה לנתיב לא נכון, לפי הנאציזם. טכנולוגיה מכניסטית נצלנית, המיוחסת ליהודים ול"מדע", נתפסה כמפרידה אנשים מהטבע, ובסופו של דבר מרוחם שלהם. זה נעשה חשוב לצייר את המנהיגים הגרמנים כקרובים לטבע, וכבעלי ערכים הקרובים לחיים חקלאיים פשוטים. רעות עם כלבים, במיוחד, נתפסה כמכוננת קשר בין האדמה להומניות.

     

    הזדהות עם בעלי חיים

    בניסיון להבין את החיבור בין דאגה גלויה לבעלי חיים לבין אכזריות כלפי בני אדם, לא ניתן להתעלם מהאפשרות ששתי גישות אלו יכולות להתקיים בו זמנית באדם אחד. כך, ייתכן והיו נאצים בעלי חיבה גדולה ועניין אמיתי בבעלי חיים, שבמקביל חשו אדישות או שנאה כלפי אנשים.

     

    מצד שני, הסבר זה מוטל בספק בשל החשש כי החמלה הנאצית לבעלי חיים מבוססת על אנקדוטות היסטוריות או יומנים אישיים, שאולי נכתבו מראש או הופצו כדי לשרת את התעמולה הנאצית ולהציג את מנהיגיה באור אנושי וחיובי.

     

    עם זאת, אנקדוטות רבות מציעות כי היטלר נהנה מחברתם של כלבים כבני לוויתו. לאורך רוב חייו כלבים היוו את דמויות ההתקשרות הקרובות לו ביותר. לדוגמה, בעלת הבית של היטלר סיפרה כי כלבו הגדול של היטלר, וולף, היה לו בן לוויה קבוע. פטר פדפילד (Padfield, 1984) טוען כי היטלר שיבח תכופות את מסירותה הנלהבת של הכלבה בלונדי כלפיו, והביע ספקות באשר לנאמנותם המלאה של צוותו.

     

    לקראת סוף המלחמה, היטלר הפך תלוי בבלונדי, כלבתה של מאהבתו אווה בראון, ובגוריה (Stone, 1980). במהלך ימיו האחרונים בבונקר היטלר לא התיר לאיש מלבדו לגעת או להאכיל את וולף, אחד הגורים של בלונדי, והוא סיכן את חייו בכל יום כשלקח את בלונדי לטיול מחוץ לבונקר (Serpell, 1986). כשהגיע הזמן להיטלר ולאחרים להתאבד הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לתת רעל לבלונדי או לצפות במותה (Payne, 1960).

     

    היטלר התנגד לציד. Speer (1970( מתאר שיחה על ציד בה היטלר אמר "אני לא יכול להבין מה יש בירי, אתה יוצא חמוש בנשק מודרני וחדיש וללא כל סיכון לעצמך הורג חיה חסרת ישע...כיצד אדם יכול להתרגש מדבר כזה? הרג חיות, אם חייב להיעשות, הוא עניינו של הקצב".

     

    נאצים בולטים אחרים היו צמחונים, והחזיקו חיות מחמד. גבלס, רודולף הס, רודולף פרנץ הס ודמויות נאציות בולטות אחרות החזיקו כלבים כחיות מחמד. הימלר גם הוא התנגד לציד, וכינה אותו "רצח טהור" של "חפים מפשע" (Speer, 1970). רודולף הס, מפקד אושוויץ, היה אוהב גדול של בעלי חיים, במיוחד סוסים. אחרי יום עבודה קשה במחנה הוא "מצא הקלה בהליכה באורוות לעת לילה" (Glaser, 1978).

     

    יהיו המוטיבציות אשר יהיו, אצל רבים מדמויות מפתח נאציות דומה כי מתקיימים זה לצד זה, הזדהות אישית עם בעלי חיים לצד שנאה ובוז לבני אדם ולאנושיות.

     

    אנימליזציה של בני אדם

    במקביל ללעגם של הנאצים למתמטיקה ופיזיקה ותפיסתם כ"יהודיים" או "מכניסטיים", הנאצים רחשו כבוד רב לביולוגיה ורפואה. נאצים פנו לביולוגיה בחיפוש אחר התשובות האולטימטיביות, לא רק בשאלות של סיבה ותוצאה, אלא גם בנושאים אתיים.

     

    בד בבד עם הדגשת הגבולות הביולוגיים בין סוגים שונים של אנשים, הנאצים ראו בחיי אדם חלק מסדר ביולוגי גדול יותר שהם שאפו ליצור. כחלק מהסדר הזה, כל בני האדם, כולל הגרמנים עצמם, יקבלו יחס של בעלי חיים. ההתייחסות לגרמנים היתה כאל משק חי שיש להרבות בצורה הביולוגית הטהורה ביותר; לא-ארים נתפסו כמזיקים העלולים לזהם את טוהר הגזע החשוב כל כך למטרות הנאציות.

     

    ההקבצה של בני אדם לקטגוריות של בעלי חיים היתה סיבה נוספת לכך, שהחיבור בין הגנת בעלי חיים עם אכזריות כלפי בני אדם לא נתפס כפרדוקסלי בעיני הגרמנים. על ידי אנימליזציה של חיי אדם, הבחנות מוסריות בין אנשים לחיות נמחקו, תוך שהן מאפשרות להתייחס לבעלי חיים באותה צורה מתחשבת השמורה לאנשים, ולהתייחס לאנשים באותה אכזריות הנהוגה כלפי בעלי חיים.

     

    אכן, הנאצים ראו באירופה, כולל גרמניה, "כאילו היתה זו חוות חיות מוזנחת, הזקוקה בדחיפות להשמדת הגזעים החלשים והחולים שבעדר שלה, לשיטות הרבעה טובות יותר וכו'. כל אירופה והמזרח עמדו להפוך סוף סוף להגיוניים מבחינה ביולוגית" (Maltitz, 1973).

     

    בשעה שהגרמנים התייחסו לעצמם כאל חיות משק, קבוצות אחרות של אנשים, שהיוו איום על טוהר הגזע והתרבות הגרמניים, נתפסו כ"חיות נחותות" שיש למגר. בדיונם על מטרות הסילוק של "גזעים נחותים" ממשק החי העולמי, השתמשו הנאצים בשפה עמוסת דימויים על זיהום הנובע ממגע עם המלוכלך או הנגוע. אפילו חיות שהוחזקו על ידי יהודים נתפסו כבעלי סכנת הדבקה בזיהומים לבעלי חיים אחרים.

     

    כך, כשקבוצת אנשים, לרוב יהודים, קושרה עם מין מסויים של בעלי חיים היה זה בדרך כלל מין של חיות או צורות חיים "נחותות", כולל מכרסמים, זוחלים, חרקים וחיידקים. עם זאת, הצורה הקיצונית ביותר של אנימליזציה תייגה יהודים כתת-אנושיים (Unter-menschen), הנחותים מבעלי חיים. היתה זו התפנית האחרונה בסדר הפילוגנטי החדש של הנאצים; ארים וחיות מסויימות סימלו טוהר, ודורגו מעל לחיות-אדם מסויימות, שהיוו זיהום המערב "גזעים" לא טהורים ובעלי חיים "נחותים". התת-אנושיים היו מתחת לכל.

     

    נזילותה של הקטגוריה החברתית

    הניתוח במאמר זה מעלה סתירה מטרידה במיוחד: בגרמניה הנאצית, היחס הנורא כלפי בני אדם לווה בדאגה עמוקה כלפי בעלי חיים. ניתן ליישב פרדוקס זה, כאשר מתבוננים על הנושא בהקשר חברתי רחב יותר. לפי מרי דגלס (Douglas, 1966), כאשר משהו מבלבל או מטשטש קטגוריות חברתיות מובנות, הוא הופך למקור סכנה לחברה, וישנו ניסיון מצידה למגר אותו. בבסיס ההנגדה הזאת בין טוהר וסכנה ישנו מבנה חברתי, המגדיר את גבולותיה ושוליה של החברה, ו"חוקי הטבע" מגוייסים לחזק את הקוד המוסרי והסדר החברתי המגדירים את אותם גבולות.

     

    בגרמניה הנאצית, הרעיון של הגזע הארי או טוהר, נשען בכבדות על תפיסת קבוצות אנשים אחרות כאיום על החברה. הנאצים עשו זאת על ידי טשטוש גבולות בין אנשים לחיות, ועל ידי הבניית היררכיה פילוגנטית ייחודית שמחליפה את ההבחנות והציוויים המקובלים של יחסי אדם-חיה, הנהוגים בתרבות המערבית. למרות שהדבר נראה לא עקבי,

     

    הזהות הגרמנית לא נפגעה בראותה את עצמה כקרובה ביותר לבעלי חיים במונחים מוסריים, ואולי אף ביולוגיים. בזמנים מסויימים,

     

    הגרמנים ראו בעצמם את התכונות "האידיאליות" הקיימות בבעלי חיים, כמו חוזק, נאמנות וחוסר פחד. בכדי להתמודד עם האיום הגדול ביותר עליהם, "הזיהום הגנטי" של הגזע הארי, הגרמנים עודדו להילחם על הישרדותם באותה נחרצות חייתית חסרת רגש המאפיינת חיות פרא שנלחמות על חייהן.

     

    טשטוש זה ניכר גם בברית שכרתו הגרמנים עם בעלי חיים כנגד "מדכאיהם", יהודים, נסיינים בבעלי חיים ואחרים שכונו "מענים". לבסוף, טשטוש הגבולות הזה בא לידי ביטוי באנימליזציה של הגרמנים עצמם.

     

    עם זאת, לא-ארים נתפסו כקטגוריה מזהמת בדיוק בשל היותם אנשים שעברו אנימליזציה, והפכו לערבוב מפלצתי של שתי קטגוריות- אדם וחיה. האנימליזציה של הארים לא נתפסה כזיהום, בשעה שהאנימליזציה של לא-ארים כן נתפסה כך. הדבר ממחיש עד כמה קטגוריות חברתיות מובנות יכולות להיות לא יציבות, ועד כמה הבחנות "טבעיות", מובנות מאליהן, כמו אדם לעומת חיה, יכולות ליצור מגוון משמעויות ושימושים, אפילו באותו זמן ובאותו מקום.

     

    המאמר מבוסס על הפרק Boundary work in Nazi Germany, מתוך הספר Regarding Animals מאת Arluke and Sanders. הוצאת Temple משנת 1996

     

    תרגום ותמצות: תמר מרי
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עבודת הגבולות בגרמניה הנאצית - המאמר המלא"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דאגו לטיפול הומאני בבעלי חיים
    צילום: רויטרס
    היהודים הוגדרו כתתי-אנושיים
    צילום: תומריקו
    מומלצים