ג'ון גולט חוזר

קוראים חדי עין וחובבי טריוויה אמריקנית יכולים היו לאורך השבוע שעבר לצפות בשידורים חוזרים של "מסיבות תה" בערוץ פוקס: אלה היו הפגנות צבעוניות שכוונו נגד מדיניות המיסים של ממשל אובמה, וכמעט בכל אחת מהן הונף שלט מודפס ובו שאלה: "מיהו ג'ון גולט?"

לאחרונה הפכו אמריקנים את גולט ודמויות אחרות לגיבורים באמת לא צפוים של 2009, בה כבר נמכרו יותר מ-200,000 עותקים של "מרד הנפילים", ספרה המונומנטאלי (באורכו) של איין ראנד, וסוג של תנ"ך רב שנתי ורלוונטי מתמיד למאמיני הקפיטליזם הקיצוני.

כמעין המתגבר. חוזר לרשימות ולתודעה (צילום: יחסי ציבור)

הספר ראה אור ב-1957, מעולם לא אזל מהמדפים, וכל מי שניהל איתו מאז רומן אינטלקטואלי קצרצר, מוזמן עכשיו לחייך או למשש את תליון הדולר המוזהב שלו ולהגיד "כמובן, ראנד צדקה כל הזמן".

"מרד הנפילים" הוא סיפור על שביתת מוחות של הטייקונים הגדולים בארצות הברית, אי אז בשנות ה-40. אבל הוא מתרחש במציאות אלטרנטיבית לגמרי, שבה אין אדולף היטלר, אין מלחמה והעולם נע במהירות לעבר סוציאליזם ממאיר ופשיסטי לגמרי. מדינת הרווחה האמריקנית גוזלת ממיטב עשיריה מסים מבהילים בגובהם, ולכמה מהם כבר לא מתחשק להיות יצרנים ולפרנס את הטפילים שעושקים אותם.

אחד מהם, מהנדס מבריק וצעיר ששמו ג'ון גולט, משכנע כמה עשירים מופלגים לעזוב הכל ולהתחיל לבנות חברה אוטופית חדשה אי שם בהרי הרוקיז. מנותקים מהכל, ממתינים לעירקתם של אחרים, הם מצליחים לייצר כל מה שהם זקוקים לו כולל סיגריות עם סימן הדולר המוזהב – תחליף רב עוצמה לסמל הצלב.

מתברר שזה לא כל כך פשוט, כי דאגני טאגארט, טייקונית יפהפיה ומנהלת חברת רכבות ענקית, לא משתכנעת בקלות לתת לכל עסקיה לקרוס ולעזוב. היא עדיין מוכנה להישאר בעולמה המנצל ולהיות מנוצלת, עד שהיא פוגשת את גולט המסתורי, מתאהבת והולכת איתו ל"עמק הסודי" - משם אפשר לראות בסיפוק כיצד אמריקה קורסת לגמרי כשעשיריה שובתים. זה כל הסיפור, וזה הבסיס לפילוסופיה הקרויה בפי חסידי ראנד "אובייקטיביזם", שראנד המשיכה לכתוב בכמה ספרי מסות אחרי שהפרוזה לא עניינה אותה יותר.

השמועות מדברות על קאמבק, אבל איין ראנד בעצם מעולם לא נעלמה מן הזירה; בחוגי הימין הקיצוני-עד-הזוי בארצות הברית היא הייתה אייקון זוהר של מדיניות כלכלית-חברתית פנטסטית, מפני שהתנגדותה העזה לכל סוג של מדינת רווחה ("אגואיזם רציונלי" בלשון המסות שלה) ושיקפה יפה את אי הנחת של חוגי הימין מ"טפילים": כל מיני חד הוריות שכאלה שחיות על חשבון המדינה, מחבקי-עצים שמתנגדים להורדת מחירי הדלק, ואפילו ליברלים איוימם שמאיימים להגביל את חירות השימוש בנשק.

בחוגים הללו, פרשנות החוקה האמריקנית צריכה להיעשות תמיד על פי האינטרס של היחיד, והאינטרס הזה תובע עצמאות למדינות, ממשל קטן במיוחד ואפשרות לכבוש כל מה שנראה כדיקטטורה מכוח הציווי המוסרי - וכל זה, ועוד, מצוי בשפע בכתבי ראנד.

יהודיה מסנט פטרסבורג

ראנד נולדה בסנט פטרסבורג ב-1905, שמה היה אליסה זינובייבנה רוזנבאום והוריה היו יהודים חילוניים שעסקו ברוקחות,  ובין הקורבנות הצפויים למדי של המהפכה הבולשביקית: היא ראתה כיצד הקולקטיביסטים הפשיסטים החדשים גוזלים מן המשפחה הכל, היא חוותה רעב והשפלה והיא נסתה וגם הצליחה לצאת משם ב-1925, אחרי שלמדה ספרות ופילוסופיה וקולנוע.

היתה בידה ויזה לביקור קצר אצל קרובים בשיקגו, אבל כשהגיעה אל הארץ המובטחת נדרה להישאר בה וגם לספר לעולם, בדרכה, כמה נורא בברית המועצות וכמה נפלא יהיה בארצות הברית אם רק תשכיל להתרחק מכל סממן של עזרה ממשלתית לזולת, או פיקוח כלשהו על חירות היצירה של עשיריה.

עוד בשנותיה הראשונות שם מצאה משרות שונות בתעשיית הסרטים, כתבה תסריטים וגם את הרומן הראשון שלה "אנו החיים", שהוא האוטוביוגרפי מכולם ומבוסס על חוויותיה ברוסיה.

הרומן השני שלה, "כמעין המתגבר", דן בחירות היצירה ובמגבלות על כוח היצירה בחברה ששואפת לשוויוניות, והצליח הרבה יותר מהראשון. דמותו של הוארד רוארק, הארכיטקט הגאון שנאלץ לבנות שיכונים לפועלים ומחבל בהם כשהוא לא יכול יותר לחיות ככה, התבססה על פרנק לויד רייט האגדי: לימים התיידד איתה ואף תכנן לה בית, אך הבית מעולם לא נבנה.

היא חיה עד מותה ב-1982 בניו יורק, שם הפכה את ביתה לסלון ספרותי-פילוסופי של מאמינים אדוקים, ביניהם אלן גרינספן, נגיד הבנק הפדרלי בממשל בוש, ונתניאל ברנדן, שיסד עבור הפילוסופיה שלה מכון עיוני. היא וברנדן הצעיר בהרבה ניהלו רומן ארוך שנים בהסכמת פרנק אוקונור, השחקן לו היתה ראנד נשואה 50 שנה. לימים, כשברנדן בגד בה, נידתה אותו מקהילתה לגמרי: זה קרה לא פעם כשנדמה היה לה שאנשים אינם מקבלים איזשהו קוצו של יוד ממשנתה.

לא פעם גם קרה שחסידיה עברו מחשיבה כלכלית-חברתית לעיסוק מטפיזי רציני מדי במלחמות בני אור בבני חושך. זה קרה לגדול מעריציה בישראל, משה קרוי המנוח, שהאמין עד מאוד כי העמק הסודי של ג'ון גולט לא רק אפשרי, אלא עתיד לכלול אותו: על פי השמועות שרווחו בקרב מעריצי ראנד בישראל, באמצע שנות ה-70, המיליארדר הווארד יוז אמור היה להקים את החברה החדשה.

קרוי סחף אחריו מאמינים נוספים. הוא עשה זאת באמצעות הספר "החיים על פי השכל" ובהופעות טלויזיוניות בערוץ היחיד שהיה קיים אז, ויחד עם חסידו החדש דן בן אמוץ עורר עניין בדור חדש של קוראים מקומיים. העניין דעך כשקרוי החליף אמונות ונתפתה לסיינטולוגיה, ואחר כך למיני תורות מיסטיות בהן ראה את עצמו כנציגם של בני אור עלי אדמות. בסופו של דבר התאבד.

אבל מלבד קרוי, ישנו גם את "מכון איין ראנד" שקיים עד היום. נשיאו ודוברו הוא ירון ברוק, דוקטור במימון מאוניברסיטת טקסס ולפני כן בוגר הטכניון בחיפה. כמו רבים אחרים, גם ברוק התפתה ל"מרד הנפילים" בגיל 16, אבל מעולם לא התפכח.

הוא עוסק בעיקר בניסוח ה"פילוסופיה המדינית" של האובייקטיביזם על פי עקורותיה של ראנד. כך זה נשמע בקצרה: מדיניות החוץ האמריקנית צריכה להיטיב עם ארה"ב בלבד, ולעזאזל כל האחרים. טרור איסלמי? יש להעניש את המדינות האיסלמיות באכזריותו. מדינת ישראל? רעיון נכון מבחינה מוסרית, אבל ביצוע ציוני קלוקל שלוקה בקולקטיביזם ובדתיות.

אז למה עכשיו?

בכל זאת, מדוע הנפילים חוזרים דווקא עכשיו, וכיצד אפשר להסביר את הנסיקה הפתאומית במכירות הספר?

במילה אחת: אובמה. ביותר ממילה אחת: תבוסת הרפובליקנים בבחירות השאירה אותם ללא מנהיג, ובמצב של שסע פנימי עמוק בין הימין הקיצוני לפחות-קיצוני.

הבלבול, המבוכה והפחד העצום מפני סוציאליזם, שנציגו עלי אדמות הוא הנשיא השחור הראשון, יצרו צורך מחודש בחשיבה משמעותית על מהות הימין – ואם יש על המדף ספר שבו מצויות כל הפנטזיות של איש ימין מתוסכל, אפילו שאלוהים נעדר ממנו לגמרי – זהו "מרד הנפילים". עם כל השנים שעבור מאז יצא לאור לראשונה, עדיין מדובר בחומר קריאה מצויין לאדם צעיר, בדיוק בשלב שבו הוא מגבש לעצמו זהות רעיונית.