בעלי המניות הם גם בעלי הבית? לא בהכרח

"בניגוד למה שחושבת גברת אריסון, לא צריכה להתקיים זיקה מיוחדת בין חברה לבין בעלי מניותיה. הקשר בין החברה לבין בעלי המניות אינו אמור להיות שונה מהקשר שלה עם מחזיקי עניין אחרים, כמו עובדיה או נושיה". את הטיעון המרענן הזה אמר הפרופסור ידידיה שטרן מאוניברסיטת בר אילן, אחד המומחים הבולטים בארץ בתחום המשפט העיסקי ודיני חברות.

המאבק על כיסאו של דני דנקנר:

• שרי אריסון נגד בנק ישראל: זאת הלאמה זוחלת 
• פישר: מקווה שאריסון תחליף את ההנהלה בכבוד
• הפעם הפועלים לצד המיליארדרית
  

שטרן, שאמר את הדברים השבוע בכנס אחריות חברתית -סביבתית של חברת "ביונד ביזנס", לקח את הטיעון שלו רחוק עוד יותר: מי שמכונים "בעלי החברה" הם, לדעתו, לא באמת בעליה. "החברה היא ישות משפטית עצמאית, כפי שאדם הוא ישות משפטית עצמאית. הבעלות היא רק על מניות החברה (ולא על החברה עצמה, ש.ש.). על כן", הוסיף ואמר, "על המנהלים לדאוג לחברה ולא לבעלי המניות שלה".

העדפת בעלי מניות מזיקה

גם במעוז הקפיטליזם, ארצות הברית, המחוקק הבין זאת כבר מזמן. "לכל מדינה (State) בארה"ב חוק חברות משלה", אומר שטרן, "בחלק ניכר מהמדינות, החוק מתיר למנהלים לפעול לא רק לטובת בעלי המניות אלא גם לשקול שיקולי כלכלת לאום או שיקולים חברתיים.

"אפילו במדינת דלוור, שבה אין חופש כזה, (ולא במקרה חצי מהחברות הנסחרות בוול סטריט רשומות בה), פסק בית המשפט העליון של המדינה כי למנהל מותר לשקול שיקולים ממן זה".

ומה בישראל? סעיף 11 בחוק החברות מתייחס לסוגיה זו: "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין היתר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור".

מטקסט זה עולה כי על המנהל בישראל לא חלה חובה לפעול למען בעלי המניות בלבד - זוהי אופציה שברצותו יממש אותה, וברצותו לא יממש אותה. בעיני, סעיף זה משמש בעיקר הגנה למנהלים הפועלים ברוח זו כאשר יתבעו, אם יתבעו, על נקיטה בפעולות שאינן תורמות "להשאת רווחים".

אם כך, האם המפקח על הבנקים רשאי להתערב בדרכי הניהול של בנק הפועלים? לפי התפיסה שהוצגה כאן, ניתן להניח שרוני חזקיהו רשאי היה להתערב בדרך ניהולו של הבנק, ואפילו בצעד ניהולי מובהק כמו דרך מינוי המנכ"ל. אך גם שטרן עצמו מודה, כפי שצוין קודם, שהמאבק על זכות מעין זו עדיין בעיצומו. רק השבוע הציגו שני אישים נכבדים - מיכאל שטראוס, מבעלי שטראוס גרופ, ופרו'פ אריאל בנדור עמדה שונה. לדעתם המפקח על הבנקים חרג מתפקידו.

בוויכוח עקרוני זה אני מצטרף דווקא לעמדתו של שטרן. הנימוק: במקבילית הכוחות בחברה גדולה, היו"ר דואג לבעלי המניות, המנכ"ל לחברה כגוף עצמאי, והוועד לעובדים; מישהו צריך, במקרה של ארגון בעל משקל חשוב במשק, לדאוג לאינטרס של הציבור בכללו. לדח"צים אין מספיק כוח לבצע משימה זו - במקרים רבים הם משמשים לא הרבה יותר מעלה תאנה.

אינטרסים ותוספת סיכון

שטרן התייחס למשבר הכלכלי בהקשר של כדאיות לקיחת סיכון: "דרך הפעילות של חברות יוצר מצב בו לבעל מניות כדאי שהחברה תפעל מאהבת סיכון. אם החברה מצליחה, הוא גורף את כל הקופה, אין הגבלות על הנאתו מהצלחתה. אך אם היא נכשלת הוא נפגע פחות משום שהוא נהנה מהגנת עקרון האחריות המוגבלת. יש הפרדה בינו לבין החברה".

"עם זאת", אמר, "למנהלים פחות כדאי להוביל את החברה למסלול מסוכן משום שכישלון יפגע בהם באופן אישי - ייגרם נזק לקריירה שלהם". זאת אומרת שיש ניגוד אינטרסים בעניין זה בין בעלי המניות למנהלים.

ואז מעלה שטרן את טיעון המחץ: "מה עושים בעלי המניות כדי להעביר את המנהלים לצידם ולגרום להם לפעול מתוך סיכון גבוה יחסית? הם משחדים אותם באופציות ובונוסים נדיבים. תשלומים אלו מגלמים את הסיכון שהמנהל לוקח. כך נוצרת ביניהם זהות אינטרסים".

כאשר חברה נוטלת סיכון גבוה מדי, כושלת וקורסת. מי הם הנפגעים העיקריים? בעלי מניות? מנהלים בכירים? לא.

בעלי המניות אולי לא ימשכו רווחים באותה שנת נפילה, אך גם אם חלק מהשקעתם ירד לטמיון, בדרך כלל זה אינו כסף שנדרש להם למחייתם; גם המנהלים אולי יאלצו ללכת הביתה - אבל לפחות עם כסף רב - תשלום ששולם להם מראש עבור הסיכון שנטלו.

מי שייפגע באופן הקשה ביותר יהיו דווקא בעלי עניין אחרים, כמו עובדים שאיבדו את מקום עבודתם, או נושים שאיבדו את כספם.

שוקי שטאובר הוא יועץ ומרצה בכיר לניהול, וכתב תשעה ספרי ניהול

האתר של שוקי שטאובר - ניהול, עבודה קריירה