אבא ספר לי סיפור

מבין האהבות הקודמות הצפופות על מדפי הספרים שלי בחרתי ב"משלים" מאת בר-אבא (בהוצאת "סיני", 1957 ציורים: יורני), וזאת משני טעמים: הראשון בהם הוא הספר עצמו וייחודו והשני הוא המחבר העלום וחידתו.

"משלים" נמצא בביתי שנים רבות. בשעתו, אהבתי לעלעל בו ולחזור אליו לעתים מזומנות, בתחילה בהיסח הדעת, בלי לרדת לעומקה של הסיבה, ובהמשך מתוך רצון לשוב וליהנות מהרעיונות, החריזה השקולה, השפה הגבוהה ועם זאת הקלילה, וכן ההתכתבות ההומוריסטית עם משלי-עם קדמונים ועם משלים ידועים יותר של איזופוס, קרילוב ועוד.

איור של יורני מתוך "משלים"

דוגמה לכך היא המשך למשל המפורסם על השועל והכרם; השועל, לאחר צום בן שלושה ימים, הרזה כדי שיוכל לצאת מהכרם ואז פונה אליו הכרם בשאלה: (עמ' 66) "הרי שלושה ימים אכלתָ / יום וליל! / אם כן, בבקשה הגד: / למה לצאת? / הזאת חסרתי? – נאנח בעצב / ההוא, כל עוד נפשו בפיו - / ודאי יש אוכל פה לשובע... / אך דא עקא, / כי אפקים אין פה סביב..." 

עוד דוגמה טמונה באופי ה"משחקי" של רבים מהמשלים בו; המחבר פשוט "שידך" שתי מילים או יותר שאין ביניהן קשר לכאורה, וחיבר עליהן משל במעין "תרגיל" מחשבתי מבריק ומשעשע. לדוגמה: הבקבוק והכלב, המשענת והחרב, הקסת והמחוג הקטן. "עתה הַציעו לי בן-זוג לכלב, / שיֵאָמֵר בו עוד משל קצר. / ידוע לי: כבר נאמרו בו אלף, / אלא שזה – עֲדן לא נאמר. / אם כן, אפוא, הציעו לי זיווג ... / אתם רוצים בקבוק? יהא בקבוק! / אם כן: משל בכלב ובקבוק!" (הבקבוק והכלב, עמ' 95).

לימים נקטתי אף אני בשיטה דומה בבואי לספר סיפור ערש לנכדי; אני מבקשת מכל אחד מהם "לזרוק" איזו מילה או שתיים לחלל, ואז אני מחברת להם סיפור להנאתם בו משולבות המילים שלהם.

מיושן וארכאי?

לפני שנים אחדות פרסמתי שני ספרי ילדים, שהיו ספרי משלים כתובים בחרוזים. חזרתי אז לספרי ילדים רבים וטובים; אל שלונסקי, אלתרמן, אפרים סידון, לאה גולדברג, פניה ברגשטיין ועוד. אז גם שבתי לעיין בספרו של בר-אבא. שמתי לב כי דווקא סגנון הכתיבה הפיוטי המוגבה קצת, זה שנכלא בחן בתוך מסגרת החריזה והמשקל, הוא זה שמדבר אלי, למרות שבעיני רבים היום, תומכי הסגנון הדיבורי הרזה, הוא נתפס כמיושן וארכאי.

הנה למשל הברית שמציע החתול לעכברים: ("החתול והעכברים" עמ' 94) "שמעו העכברים מתחת / ידי פשוטה – ולא לקרב! / למה לפחד אם כן לשוא? / לכו, צאו כְּלכם גם יחד / והתנשקנו בּאַהַב! / רשע! – פרץ קול-מי פתאום / מעבר לדלתיים, - היד, הֵבַנו, לשלום, וּלְמה הצפרניים?..."

ועתה אני מגיעה לסיבה השניה המשמעותית בעטיה בחרתי בספר: המחבר בר-אבא היה עבורי שם סתמי במשך שנים. סקרנותי לגבי האדם שמאחורי שם-עט זה התעוררה זמן רב לאחר שהכרתי כבר את הספר על בוריו, וסיפורו האישי שנחשף לפני הכה אותי בתדהמה.

שינן בעל פה בכלא

בעת כתיבת המשלים בר-אבא היה בן 25 וישב בכלא הקומוניסטי ברומניה בעוון פעילות ציונית. שמו האמיתי לא היה מוכר בארץ, אבל כתב היד הוברח לישראל, ובעקבותיו כתב יד נוסף המכיל פואמה ("משא גוג" מאת י. גולה שהתפרסם ב-1959). את המשלים, סיפר המחבר כאשר חי כבר בארץ, חיבר בימים האפלים ביותר בכלא ואת רובם שינן והצליח להעלות על הכתב בזכות זכרונו הפנומנאלי.

בר-אבא עצמו נולד וגדל ברומניה ולמד עברית שם מפי אביו, שהיה חוקר שירת ימי הביניים ומנהל בית הספר התיכון היהודי בטימישווארה, רומניה, ולמרות זאת הצליח להגיע לרמת שליטה מעוררת התפעלות בשפה שלא היתה שפת אמו). את הספר ערך שלונסקי, שהמשלים והכתיבה מצאו חן בעיניו. הוא תיקן מעט חריזה והורה להוציא את הספר לאור.

ספר ברוח שנות ה-50

הספר כאמור כתוב ברוח שנות ה-50, כולו שחור לבן, אבל איזו לשון, איזה מקצב, איזו תמימות חיננית! גם הציורים נאים, פשוטים ותמימים, ציורים מינימליסטים של מאייר בשם יורני, שלא היו "עוברים" היום בשום ספר ילדים, עתיר צבעים, נייר מבריק ושלל אמצעים טכנולוגיים שאין להם הרבה עם הכתוב עצמו.

על הפואמה שלו, "משא גוג", (בה הוא מנבא את נפילת הקומוניזם) קיבל המחבר בישראל, שלא בנוכחותו ובעילום שמו, את פרס ישראל לספרות יפה ב-1959. אז מי הוא בעצם? בר-אבא הוא פרופסור עזרא פליישר (1928-2006), שעלה ארצה לאחר שחרורו מהכלא וכאן פנה לחקר הפיוט.

הוא שימש שנים ארוכות מרצה והחל מ-1975 פרופסור מן המניין בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1967 ייסד את המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ובו עסק במיון ובחקר אלפי קטעי שירה מגניזת קהיר.

"מעבר להיותו גדול חוקרי שירת הקודש העברית, ומגדולי החוקרים של השירה העברית בימי

הביניים, היה עזרא פליישר גם גדול המורים שזכיתי ללמוד אצלם", כך ספד לו אריאל הירשפלד ב"הארץ", כשהלך לעולמו. והוא המשיך וסיפר על הענווה שהיה נעטף בה בהיותו מורה, ועל הפליאה שעוררו הידע והזיכרון הפנומנאליים של פליישר.

"הוא ידע ספרים שלמים בעל פה - כל ספרי התנ"ך, מסכתות שלמות, פיוטי ענק ועוד", אמר הירשפלד בהתפעלות ובכאב. התפעלות זו מתעוררת בקרבי מחדש בכל פעם שאני נוטלת את הספר לידי. גם הכאב מצטרף אליה; כאב על הסגנון שנעלם אצלנו, על עושר לשוני שהועם זהרו, על כתיבה שמרוממת את הקורא ולא "יורדת" אליו וגוררת אותו כלפי מטה, על תרבות ספרותית שלמה ההולכת ונכחדת.

יהודית שמר, סופרת, פעילה בתחום החינוך. מספריה: "אריה למשל", "שועל למשל", "ברוח ובדם", "טיוטה לרב מכר". לאחרונה פרסמה את הרומן "למה קראתם לי חופי הפלא" (ספריית מעריב)