ביקורת מסעדה: להתמכר לדים סאם

לא מדובר בזן נדיר או נכחד, אבל לתחושתי אין מספיק מסעדות אוריינטליות בישראל. הרי מדובר באוכל קל, מזין, בריא, מהיר הכנה יחסית, עם אופציה לתמחור מאופק - כל כך הרבה פרמטרים שמתאימים לאקלים הקולינרי שלנו. הייתי רוצה לראות ברחובותינו הרבה יותר דוכני אוכל מהיר מהסוג שהופך כל שיטוט ברחובות בנגקוק לחוויית אכילה, עם ספרינג-רולים ושיפודים וקלמארי שנצרבים על גריל גחלים קטן. הייתי שמח ליהנות מהרבה יותר מקומות שיציעו פרייד רייס בסגנון מלזי ואינדונזי. הייתי מאושר לסמן על המפה עוד נקודות אסטרטגיות שמספקות נודלס, ובמחירים נמוכים יותר מ-40 עד 50 שקל למנה. מהקוטב השני של הספקטרום, היה מרגיע אותי לדעת שיש גם כמה מסעדות יוקרה-גורמה מהסוג שהפעילו פה פעם אהרוני וחבריו.

חלק מהאשמה נעוץ אולי בשיגעון הסושי. תראו, אין לי דבר נגד סושי. חולה עליו. כמה מהטובים שבידידי נמנים עם מאמיניו. אבל צריך לזכור שני דברים: אחד, שמדובר בפלח צר בלבד של המטבח האסייתי. ושתיים, שהוא חייב להיות טוב. יותר מדי מקומות בישראל מרשים לעצמם להגיש סושי רע, או סתמי, או שרלטני. יותר מדי ישראלים מגלגלים בין השיניים רולים לא ראויים, עם אורז יבש מדי ומרכיבים עייפים מדי.

בעולם אידיאלי, מסעדת דים סאם בכלל לא היתה אמורה לבזבז אנרגיה על סושי בר. ב"דים סאם" שברחוב אלנבי בתל אביב (ולשעבר בקינג ג'ורג', למי שזוכר נשכחות) מיישרים קו עם המגמה, אבל עושים את זה עם כל הלב: הסושים שאכלנו שם כמנות פתיחה היו מצוינים, ללא יוצאים מהכלל. שניים מזאטוטי התענגו על רול אינסייד-אאוט צמחוני בסיסי (אבוקדו-מלפפון-גזר). שלישי התפנק איתי על ריינבו רול משובח (אינסייד-אאוט מכוסה מלמעלה בעוד נתח דג משתנה: דניס, סלמון או טונה). אם המשפחה רוותה נחת מפסיפיק רול מרהיב ממש, עטוף בנתחי מנגו דקים. תענוג.

זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה, של חוויה סינרגטית שהזכירה לי אמת פשוטה שלאחרונה חששתי שחמקה ממני - כמה מענג יכול להיות בילוי במסעדה טובה, שמשתדלת. "אנחנו מתאמצים יותר", מכריז הסלוגן הפרסומי החכם בכל הזמנים, ההוא של אוויס, שבידלה את עצמה באסטרטגיית מקום שני קלאסית אל מול ההובלה המסורתית של הרץ. לא נראה לי שדים סאם משמשת סגנית נצחית של אף אחד, אבל אין ספק שמתאמצים שם בכל גזרה.

זה התחיל בפסקול מושלם: מיקס מדויק של בלר, סטייל קאונסיל, סמיתס, ביטלס. והמשיך במבחן השירותים הישן והטוב, עם תאים מרהיבים ומבהיקים מניקיון. והוביל למסכי מגע חמודים שמאפשרים לילדים ליהנות ממשחק ומציור אלקטרוני בין המנות (רצוי שיעשו זאת בשולחנות שכנים ריקים, כמובן). ואז הלך הלאה לשירות יוצא מגדר הרגיל. קראו לו רן.

תראו, אני לא מצפה מכל מלצר צעיר ברחבי ישראל שיכיל את השילוב הכה קוסם של מקצועיות, אדיבות, נעימות ונחמדות. אבל אני כן חייב להודות שזאת חוויית שירות שמאוד נעים להיתקל בה מדי פעם. בדיוק כפי שאני לא מצפה מכל מסעדה להוציא לשולחננו במהלך הארוחה מנת דים סאם אקסטרה סתם כי "יצא בטעות מהמטבח ולמה שלא תיהנו", או שלושה כדורי גלידה על חשבון הבית בסיום כי "תרשו לי לפנק אתכם". אבל חייבים להודות שזה מאוד נעים, ועושה חשק לחזור (בעיקר בלילה, מאחר שהמקום מציע דיל חלומי של 1 פלוס 1 על סושי, דים סאם ואלכוהול!). אגב אלכוהול, לאור הנסיבות שתיתי אסהיי וקירין מבקבוקים, במחיר סביר של 22 שקל. הן היו ונשארו מצוינות, היפניות האלה.

כל מה שאכלנו היה טעים מאוד. על הסושי כבר דיברנו; מנת הנודלס בקר היתה בסיסית אך משובחת; וכל הדים סאם היו מעולים, ללא יוצא מהכלל. הם מגיעים כראוי בכלי הבמבוק הייעודיים שלהם, על מצע כרוב מאודה, בשלשות ולפעמים בצמדים, ובמחיר אחיד של 26 שקלים למנה. לתחושתי זה מעט יקר מדי, ומקשה קצת הגשמת חלום של ארוחה שלמה על טהרת הכופתאות הנחשקות (פיתרון אפשרי עשוי להיות הגדלת הכמות לרביעייה במקום שלישייה). על כל פנים, במיוחד התעלפנו מדים סאם שרימפס וקלאמרי, אולי הדאמפלינג הטוב שאכלתי בימי חיי. גם זה עם העוף הטחון והברוקולי היה ראוי לציון מיוחד.

היינו חמישה פיות גדולים וקטנים, שאכלו ושתו בנדיבות יתרה. יצאנו עם חשבון לא קטן אבל גם לא קטלני של 478 שקל, וההגינות מחייבת לציין שאפשר לצאת מדים סאם גם בפחות. החיוך על השפתיים מובטח בכל מקרה.